אני המכשפה הקדושה
מה יונה וולך עשתה לתרבות העברית והישראלית, איך היא בדיוק השפיעה ולמה חשוב שהיא עוד מעוררת מהומות כאשר קוראים שיר שלה? בעקבות ההוצאה המחודשת של הביוגרפיה, ניסים קלדרון על מכשפת השירה העל-זמנית
יונה וולך ללא ספק היתה אוהבת את המהומה שפרצה לאחרונה סביב השיר "אתה חברה שלי". זה היה ממלא את ליבה שמחה. הרבה דברים מסוכן לנחש עליה, אבל את זה לא מסוכן לנחש: מהומות זה אהבה. עשרים וחמש שנה חלפו ממותה, ומה בעצם אומרים לנו השירים שלה היום? איך היא נוכחת היום בתרבות הישראלית?
בשער המהדורה החדשה לביוגרפיה שכתב יגאל סרנה יש צילום מעולה שלה (צילמה מרים שרון): היא מביטה אל המצלמה בתקיפות, היא מחזיקה את הגוף הארוך והדק שלה דרוך ומלא-ביטחון, השיער פזור ופרוע, מכנסי ג'ינס הדוקים, המחשוף עמוק, הידיים שלובות מלפנים כמו של מצביא לפני קרב, וסיגריה אחוזה בנון-שלנטיות בין האצבעות. הצילום אומר: אותי לא תשכחו!
וולך. היתה אוהבת את המהומה (צילומים: אמנון ויינשטיין)
ואכן לא שכחו אותה. לא השאירו את השירים שלה על מדפי הספרייה. קוראים אותה, מצטטים אותה, שרים אותה, חוקרים אותה, משווים אליה, ובצדק. היא היתה משוררת אדירה.
אני שואל את עצמי אם נכון יהיה ללכת אל שורות מדהימות שלה ולנסות לחזור לגעת היום, אחרי 25 שנה, בטקסטורה העדינה של המילים שלה, האם נכון לשאול אם השורות של יונה וולך עדיין משכרות, עדיין מתנפלות, עדיין מפתות, עדיין דוקרות.
ממש מפתה למשש שוב את הרכות הגאונית והחיספוס הגאוני בשורות כמו "ואנטוניה אמרה טל/ אני יודעת שאני בתופת/ לפחות הקולות הנפלאים", או "במפתח שוודי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים", או"כשמרגיש גן עגול את גן דק/ מתפשט הקול לדפנות הפרי ולא עולה בצינורות", או "ביצים מדומות/ המסתירות כוס תאוותני/ או כוס המסתיר ביצים/ קצת יופי הבל חן".
עדיין מקרינה לתוך התרבות
אבל אני לא רוצה ללכת בדרך הזאת. כי ברור לי לחלוטין שהטקסטים שלה חזקים היום, מרעידים את הנשמה היום, בדיוק כמו שהיו לפני 25 שנה, ואין צורך להוכיח את זה. אני רוצה לכתוב לא על הטקסטים עצמם, אלא על ההקרנה שלהם: מה יונה וולך עשתה לתרבות העברית והישראלית? מה לא יהיה עוד אחריה כפי שהיה לפניה? מה התפתח בגלל השפעתה? ולמה חשוב שהיא עוד מעוררת מהומות כאשר קוראים שיר שלה?
הצילום של מרים שרון. אותי לא תשכחו
שיר כזה היה בלתי אפשרי בעברית לפני יונה וולך: "נשים כותבות שירה/ זה דבר דחוס מתוק/ כמו סוכר חום מותך/ מתוך ספר בישול צבעוני// מראות זו לזו שירים/ הן כמו משוות שדיים/ מול המראה הגדולה בחדר השינה// פטמה נוגעת פטמה/ עוד סמרמר בעור סמרמר/ שנאה עצמית בשנאה עצמית".
כתבה את השיר עמליה זיו. הלחין ושר אותו ערן צור (אגב, גם השיר "אתה חברה שלי" הגיע לדיון שעשה את המהומה בכפר סבא מתוך התקליט של ערן צור ולא מתוך ספר).
כל דור צריך שמשוררים חדשים יוציאו את המלים מן המילון ויכניסו אותן אל הפטמות ואל הקרביים. כל דור צריך שיהיה משורר שיזכיר לו מחדש שמילים יכולות לעשות את העור סמרמר, ובשביל זה צריך שירה. כי בשביל מילים שמפעילות בנו את המחשבה, ואת הידע, ואפילו את הכעס ואת השמחה - אין צורך בשירה.
אבל מילים שעושות לנו מה שעושות נשים זו לזו כשהן מראות זה לזו שדיים - מילים כאלה יש רק בשירה. ויונה וולך תפסה בחושיה שרוח הזמן – גם בימי חיייה וגם היום - צריכה מיניות מתפרצת כזאת בשביל שירה. כשם ששירה צריכה היום שהגבול בין סקס לשנאה עצמית יהיה פתוח, מטושטש, מלא אפשרויות וגווני-גוונים.
כמובן, לא כל השירה צריכה את החושניות הארסית הזאת, ויש משוררים רבים שכותבים אחרת ונפלא, אבל על קו האופק של השירה, במקום שבו מסמנים לעצמם קוראים עד איפה שירה יכולה להגיע - שם הם זקוקים לצבע ולארומה של יונה וולך.
ומי שימנע מילדים היום לקבל מיניות סוכרית ורעילה שכזאת בשירים שהם קוראים - ימחק בשבילם את עוצמתה של כל שירה. כי מי שלא חווה שירה שמתאימה לרוח זמנו שלו, לעולם לא יהיה מסוגל להגיע אל שירה של זמנים רחוקים ממנו, אל המילים שעשו עור סמרמר בשביל ביאליק, או בשביל סוצקבר, או בשביל סאפפו.
הכתיבה כמכת אגרוף
וגם פרוזה כזאת היתה בלתי אפשרית בעברית לפני יונה וולך: "היתה מלחמה, ולא רק שהיתה מלחמה, היתה בצורת, גם מכת ארבה, וכמה מגפות, בקיצור – אנשים אכלו אותה". כך מתחיל הסיפור "האשה שהעדיפה לחפש אוכל" של אורלי קסטל-בלום.
כמעט ואפשר לראות בפרוזה הזאת את יונה וולך עומדת שלובת ידיים וקרבית בצילום של מרים שרון. ודווקא כיוון שבמשפט הזה של אורלי קסטל בלום אין מיניות, ואין נשים שמראת זו לזו שדיים, יש בו צד אחר שיונה וולך נתנה לבאים אחריה: את הכתיבה במכת אגרוף, את המילים שלא הולכות מסביב בזהירות אלא אומרות את עצמן בעוצמה, בישירות.
ושוב, לא שחסרה עדינות עמוקה בספרות העברית שאחרי וולך, ולא שנעלמו הסופרים שעושים נפלאות בלשון-עקיפין, אבל על קו האופק שלהם נמצאת התקיפות והאסרטיביות של וולך. וזה קו אופק נחוץ.
קסטל בלום פירסמה את הספר הראשון שלה שנתיים אחרי מותה של וולך. ענבל פרלמוטר הוציאה את הדיסק הראשון של להקת "המכשפות" תשע שנים אחרי מותה, אבל גם היא סוג של בת או אחות צעירה וולך. "תן מילל בערפל, ערפד מקלל/ תריסר מכשפות סגולות/ מרשרשות בחלונות ביתי./ באנה נשים בתולות/ ותהזו איתי חלום אמיתי".
רוח הזמן צריכה מיניות מתפרצת
ככל שהכישרון של פרלמוטר היה ייחודי וענק - זה כישרון שעומד על כתפיה של וולך. לפני שהופיעו מכשפות אחרות בתרבות העברית הופיעה וולך שידעה לכתוב כמו מכשפה: לפתות במתיקות כמו מכשפה, להפחיד כמו מכשפה, ובעיקר להפגין ביטחון של מכשפה.
כי גם כאשר יונה וולך כתבה על חוסר הביטחון שלה, על ההתמוטטיות שלה - היא היתה בטוחה בחוסר הביטחון שלה, היא לא לחשה את המפלות שלה בקול נאנח, היא סיננה אותן מבין שיניים חשוקות.
התן ייצא מהערפל
היום, אחרי עידן וולך, נכתבים לדעתי שירים וספרי שירה שלא נופלים באיכותם משלה. אבל הם לא הופכים לשון משותפת לרוב המשכילים הישראלים. המכשפה של יונה וולך היתה משוררת אדירה, אבל היא היתה רק
מכשפה. היא לא רצתה להיות אזרחית שיש לה דעה פוליטית. היא לא רצתה לשרטט תמונה כוללת של ספרות - בוודאי לא של תרבות - במאמרי ביקורת. היא גם לא רצתה לכתוב שירי ילדים.
כל האפשרויות של המשוררת-שאיננה-מכשפה היו זרות לה. האם הרגישה יונה וולך בחושיה המחודדים שיבואו אחריה משוררים מעולים, אבל השירה במבט כולל תהפוך לקול צדדי, לתן מילל בערפל?
אבל אל תסמכו על התן הזה שהוא ישאר לעולם בערפל. הוא עוד יפרוץ למרכז וינשוך. ילד מתבגר אחד בכפר סבא צריך היה שידברו איתו בקול ברור ונחרץ על מה שממלא את ליבו. לכן לקח את המכשפה ועשה ממנה אזרחית. לכן הוא לקח את השירה ושם אותה במרכז. וזה עוד יקרה הרבה. לא רק ליונה וולך, גם למשוררים אחרים.
עוד כתבות בנושא:
לפנייה לכתב/ת 
