לאהוב אוטה מאז
הזמרת אוטה למפר שבה לישראל ומספרת בראיון על מערכת היחסים המורכבת שלה עם גרמניה ואהבתה לישראל. ומה יש לה נגד מדונה וניתוחים פלסטיים שמסתירים את האמת?
בביקור האחרון שלה בישראל, קופות הכרטיסים קרסו. זה היה בקיץ 2003 ולמען האמת, אוטה למפר לא זוכרת הרבה מהאירוע, אולי בגלל החום הכבד של סוף אוגוסט שהמם אותה בדרך לפסטיבל הג'אז באילת. היא כן זוכרת את התפאורה הטבעית הקסומה שנשקפה מהבמה באוויר הפתוח מול אורות עקבה המנצנצים ואת טיול הג'יפים במדבריות סביב אילת. "זה היה מסע מלא השראה", היא אומרת בשיחת טלפון מיוון, שם היא מופיעה בימים אלה בתכנית חדשה, שמוקדשת למלחין הארגנטינאי אסטור פיאצולה ולטנגו של הורסיו פרר.
רגע לפני שהיא חוצה את מימי הים התיכון למופע יחיד בהיכל התרבות בתל אביב ביום שלישי הקרוב (23 בפברואר), למפר מתפנה לדבר על מערכת היחסים המורכבת שלה עם גרמניה, על מקורות השראה ועל הצד האפל שמושך אותה כמו פרפר לאש. יש לה לא מעט מה לומר על המוזיקה העכשווית, על המשיכה לברכט ועל הנשיות שמדונה מייצגת.
"יש בי אהבת אמת לישראל, וזה מעבר לכל הויכוחים הפוליטיים העכשוויים", היא אומרת, "כילידת גרמניה יש לי הערכה רבה למדינה שלכם. הרצון שלי לחזור שוב ושוב לישראל הוא מחווה של אהבה".
"האמת העירומה מעניינת אותי"
למפר מודעת ללחצים שמופעלים על אמנים לא להופיע בישראל והיא לא מבינה מדוע. "זה לא כמו להופיע במדינה שמפרה זכויות אדם כמו סין. אנחנו מדברים פה על ויכוח פוליטי ואני לא חושבת שאמנים צריכים לסרב להופיע בישראל, זה מגוחך", היא אומרת.
בתל אביב היא תבצע שירים מתקופות שונות: טנגו, שנסונים, מוזיקת קברט גרמנית וטעימות גם מתוך מופע חדש שמוקדש לשיריו של צ'רלס בוקובסקי. "נכון שהצד האפל מושך אותי יותר", היא אומרת, "החיים בערים הגדולות, החיפוש אחר הגשמה ומשמעות, הגישה האקזיסטנציאליסטית של הפואטיקנים הגדולים, זה העולם שמרכיב את הבחירות האמנותיות שלי".
"הרצון לשוב הוא מחווה של אהבה" (צילום: GettyImages)
בשל ההיעדרות הארוכה מישראל החליטה למפר להגיש לקהל רפרטואר מגוון משירי ברכט וקורט וייל, ז'אק ברל, לאו פֶרֶה ושירים מהאלבום האחרון "Between Yesterday & Tomorrow". "קשה להחליט מה לשיר. אצטרך לבחור את הפנינים מתוך הרפרטואר ולחבר אותם יחד".
פֶרֶה, בְּרֶל ובְּרכְט הם כותבים שמחפשים תשובות.
"הם כתבו אמת. זה השנסון הריאליסטי, שמדבר על המשמעויות העמוקות של החיים, על הרִיק. זו לא רומנטיזציה של מציאות, זה מדבר אליי. אני אוהבת שאנשים יוצאים מהמופע ספוגים ברגשות, עם תחושה שכל זה הוא חלק מהחיים. מעולם לא הייתי פרפורמרית רומנטית, תמיד עניין אותי להסביר את המסתורין של החיים, לא באופן הדתי אלא דרך החיפוש האקזיסטנציאליסטי. האמת העירומה מעניינת אותי, זו שמחברת את הצער האנושי והיצירה".
איפה נולד החיבור שלך לברכט?
"גדלתי בגרמניה של שנות ה-60, בעולם סגור שחנק אותי מכל עבר. כל מה שרציתי היה להימלט ממנו. האפשרויות היו להפוך לפאנקיסטית ולמרוד בכל או ללכת לכיוונים אחרים.
"גם אישה בגילי ובגיל מדונה יכולה להיות סקסית"
"ברכט חיבב את המנודים, הדחויים, המרדנים, אלה שיצאו נגד הנורמות החברתיות והמוסר הכפול. הוא כתב על זונות, מלחים, שיכורים, על אלה שהחברה דחקה לשוליים. המילים שלו היו לי אוויר לנשימה, הן תיארו בדיוק את מה שהרגשתי. הוא היה בחירה אנרכיסטית שנולדה מתוך התנגדות למיינסטרים, לזהות הנוצרית הגרמנית על החוקים והמוסרניות שבה.
"משם הגעתי לטקסטים פוליטיים יותר ולקברטים של ברלין. מאוחר יותר, כשגרתי בצרפת, נחשפתי למשוררים הצרפתיים של שנות ה-50, שהקדימו למעשה את התנועות של הסיקסטיז. זה קו הגיוני: מה שנחרב בגרמניה על ידי הנאצים, נמשך בצרפת, עם הרוח הפואטית המיוחדת שלה".
גם טום ווייטס שאת מבצעת הוא מעין הקבלה אמריקנית לרוח הזו.
"ווייטס הוא אאוטסיידר באמריקה. יש לו קהל ענק, אבל הוא לא אמן מיינסטרים. זה עולם משונה. אם תסתכלי על טקס פרסי הגראמי, למשל, האינטלקט הוא לא העניין המרכזי בבחירת המתמודדים. אין יותר יוצרים כמו מרווין גיי, ג'וני מיטשל ובוב דילן שעסקו בנושאים חברתיים חשובים, זה נגמר. אני לא רוצה לשפוט את המוזיקה העכשווית, הילדים שלי מתים עליה, אבל היום מוזיקה היא כלי. מוזיקה הפכה לרהיט בעולם מעוצב".
בעולם שמקדש אסתטיקה ויופי, מה מקומם של חושפי הקמטים ועוכרי השמחה?
"כל האנשים שעליהם דיברתי עוסקים בריאליזם ומצמידים קלוז אפ על הפנים הקמוטות במקום לכסות במייק אפ. בשואוביזנס היום אין אנשים מעל לגיל 30, ואלה שקיימים מפוצצים בבוטוקס. מדונה, עם כל מה שהיא עשתה לאורך הקריירה שלה, שורדת בזכות הבוטוקס והשתלות שהפכו אותה לנערה בת 25. זו הבחירה שלה וזה חבל. היא נורא רוצה להיות פוליטיקלי קורקט אז היא מאמצת תינוקות מאפריקה, אבל הכי קוּל היה לו היתה מרשה לעצמה לצאת לעולם עם שיער אפור ועם פנים נקיות ממייק אפ ולהכריז שגם אישה בגילנו יכולה להיות סקסית".
פינה בלב
שיתופי הפעולה האמנותיים של למפר רבים ונוגעים בתחומים שונים של עולם האמנות, בהם קולנוע, תיאטרון ומחול. בשנת 1995 שיתפה פעולה עם הכוריאוגרפית הגרמניה פינה באוש, שנפטרה לפני חודשים ספורים, בערב שהוקדש ליצירותיו של ברכט. "היא מדהימה, ליידי מושלמת. נדהמתי מהאישיות שלה", אומרת למפר, "באוש היא נון קונפורמיסטית במובן העמוק של המילה, מהפכנית, אישה אמיצה שהציעה דרך חדשה וחזון שמעולם לא התפשרה עליו. היא הביאה לקדמת הבמה נשים חזקות.
פינה באוש. כוריאוגרפיה לא מהונדסת (צילום: AFP)
"מה שאהבתי בעבודה איתה בעיקר היתה העובדה שהכוריאוגרפיה שלה לא היתה מהונדסת, אלא מאוד טבעית. אולי זו ההשפעה הגדולה ביותר שלה עליי. אני בוחרת באינטואיציה, ומעדיפה את הלא מסוגנן, במובן המתמטי של המילה".
חיית בוינה, בפריז וכעת את כבר 13 שנה בניו יורק. למרות זאת, ברלין עדיין מאוד נוכחת בעבודה שלך.
"אני חוזרת לברלין מדי שנה וזו תמיד תהיה העיר האהובה עליי. השינויים שהמקום הזה עבר מאז נפילת החומה לפני 20 שנה מעוררים השראה בעיניי. אם אי פעם אשוב לגרמניה, זו העיר שבה אחיה.
"לעת עתה, החיים בניו יורק קלים לי. אני לא חושבת שהילדים שלי היו רוצים לעבור לגרמניה. בניו יורק אני יכולה לנהל חיים נורמליים, להתרוצץ בעיר בסניקרס ובלי איפור, לחיות את היומיום. בברלין, המעמד שלי כסלבריטי מפריע. אני אוהבת את האלמוניות שניו יורק מציעה".
למה עזבת את ברלין?
"זה היה מהלך טבעי. אחרי התיכון למדתי בווינה ומשם עברתי לברלין ולשטוטגרט והמשכתי לפריז וללונדון. סצנת התרבות בגרמניה נראתה לי קטנה, מוגבלת וקצת פרובינציאלית. אלו היו עדיין השנים של המלחמה הקרה והעולם נראה לי מתקדם ופתוח.
"כשהקריירה שלי, נסקה הגרמנים היו מאוד קשוחים איתי. לא סבלתי את השיפוטיות וההתעסקות הצהובה בחיי הפרטיים. רציתי החוצה, לטעות ולהתפתח בדרכי. בתוך זה היה כמובן הכעס הגדול על דור ההורים. לא הבנתי איך מיליוני אנשים הלכו בעיוורון אחרי מטורף אחד. לא הבנתי מדוע בשנות השבעים אף אחד לא רצה פתאום לדבר יותר על העבר, לא ראיתי דמעות או ייאוש. אלו היו שנים מוזרות ומבולבלות מבחינת הזהות הלאומית הגרמנית. שנים מושחתות מבחינה מוסרית ולא אהבתי את זה. התחושות האלה באו לידי ביטוי באמנות שלי, אבל הם לא רצו לשמוע".
העבר של גרמניה מלווה את למפר כצל. התחושות, היא אומרת, לא ירפו ממנה לעולם. "ברור לי שהשורדים לא ישכחו או יסלחו. מה שקרה בתקופת הרייך היה פשע מאורגן ומבחינה זו, עדיין קשה לי להיות גרמניה", היא אומרת.
ובכל זאת, גרמניה עברה שינויים.
"מה שנפלא בה כיום זו המעורבות החברתית שמוציאה אנשים לרחובות נגד עוולות. מאז נפילת החומה ופתיחת הדלתות למזרח ולמערב, ישנה אבולוציה חברתית מדהימה שהיא תולדה של כור ההיתוך והרב תרבותיות".
עבדת עם במאים מובילים בקולנוע, כמו רוברט אלטמן ופיטר גרינוויי. עד כמה התחום הזה מרכזי בחייך?
"אני נהנית לעשות קולנוע, אבל זה מעולם לא היה הדבר המרכזי בחיי. מוזיקה היא המרכז. אני אוהבת לשיר, ליצור ולחוות את הרגע על הבמה עם הקהל. אני מאוד אוהבת סרטים ואת התחושה שאתה הולך לאיבוד בתוך מה שקורה על המסך. בדרך ליוון ראיתי במטוס את 'Precious'. הסרט הזה שבר את לבי. זה אחד מהסרטים האלה שגורמים לך להתרגש מאנשים שלא היית חושב שירגשו אותך. זה סרט חובה בעיני".
לפנייה לכתב/ת 
