סקס קשור אצלי למוזיקה ומוזיקה קשורה לסקס
כשבפעם הראשונה חוויתי אורגזמה - ללא כוונה - ההרגשה היתה כמו מנגינה שמימית, הזרמים שעברו בתוך גופי היו מין מוזיקה חשמלית, ואולי באמת מוזיקה התנגנה באותו רגע, אני כבר לא זוכרת. הייתי לבדי, וההפתעה היתה כל כך גדולה, בעצם לא הבנתי מאיפה זה בא ומה קורה, ולא שייכתי את זה למין, ורק רציתי שהתענוג המרטיט יימשך ולא ידעתי איך. סיפור
אהבת מוזיקה נחקקה בלבי כמו קסם מופלא, האושר שנספג לדמי כשהוריי האזינו בהנאה ואחזו ידיים וחיוך של עונג השתפך עליהם, וכולנו הרגשנו קרובים והמוזיקה התפתלה בינינו ונקשרה עמוק לרגש ולאהבה ויותר מאוחר למין.
כשבפעם הראשונה חוויתי אורגזמה - ללא כוונה - ההרגשה היתה כמו מנגינה שמימית, הזרמים שעברו בתוך גופי היו מין מוזיקה חשמלית, ואולי באמת מוזיקה התנגנה באותו רגע, אני כבר לא זוכרת. הייתי לבדי, וההפתעה היתה כל כך גדולה, בעצם לא הבנתי מאיפה זה בא ומה קורה, ולא שייכתי את זה למין, ורק רציתי שהתענוג המרטיט יימשך ולא ידעתי איך. וייתכן שמאז מין קשור למוזיקה ומוזיקה קשורה למין, ושניהם חלק מהפלאים שלי שנמצאים עמוק עמוק בבטן.
כשהוא דופק בדלת שלוש דפיקות חרישיות, אני פותחת והוא מושיט לי את הדיסק שבחר לאותו ערב. אני מניחה אותו במכשיר, מכבה את האורות, ושנינו שוכבים יד ביד, מאזינים למוזיקה ונותנים לה לשלוט בנו. היא נכנסת לדמנו, מהאוזניים לגרון ולחזה ולבטן ומשם למטה, מרעידה אותנו, מחברת, לפעמים מלטפת, לפעמים סוערת, לפעמים כובשת, לוקחת אותנו לעולמות קסומים שמילים אינן יכולות לתאר.
אני יודעת את מצב רוחו לפי הדיסק שהוא מביא
הוא בא בכל יום שלישי, גבוה, רזה, שתקן, מעדיף להתפשט בחושך, מעדיף צלילים מאשר מילים, ואני יודעת את מצב רוחו לפי הדיסק שהוא מביא. לפעמים הוא מביא סערות ומפלי מים גועשים עם ברקים ורעמים, ולפעמים אגם כחול ושקט עם ברבורים לבנים ארוכי צוואר ופרפרים צבעוניים מרחפים מפרח לפרח. הדיסקים נערמים על שולחני, לכל אחד פינה חמה בלבי.
ואז הוא הפסיק לבוא.
חיכיתי לדפיקה החרישית בשלישי בערב, והיא לא הגיעה. לבשתי את כותונת הלילה הדקיקה שלי, זו שהוא אהב ללטף ולהרגיש, ישבתי ליד הפסנתר ושלחתי לו את כל העצב שהיה בי. פתחתי את החלונות, אולי הוא ישמע, אולי הוא יבין, אולי הוא יחזור. הפסנתר ענה לי, ובמקום עצב שלח לי תקווה, ויופי וריגושים ורטט. וכשהלילה העמיק לקחתי את הדיסק הראשון מתחתית הערימה, הכנסתי אותו למכשיר, כיביתי את האורות, הדלקתי נר בודד, מזגתי כוס יין אדום, הסרתי את הכותונת, וחזרתי לאותו לילה ראשון קסום, כשהוא הופיע בחיי.
ובשלישי אחד, כשסיימתי לנגן על הפסנתר, מתוך החושך מישהו מחא לי כפיים. הוא היה אחר, הצללית שלו היתה רחבה יותר, התנועות שלו היו פתוחות יותר, אבל עדיין הוא היה איש בודד שם במרפסת מולי, איש שמנגינת הפסנתר דיברה אליו. הוא מחא לי כפיים, או אולי לצלילים שנגעו בו, איש שלא הכרתי אבל פתאום רציתי לנגן בשבילו ובשבילי, מין תחליף לאיש שנעלם.
וכך, מידי שלישי בלילה נפגשנו בלי מילים, רק צלילים שיצאו מליבי ונגעו בו, צלילים שאמרו הכל, שסיפרו לו מי אני ועל מה אני חולמת, שאני לא אוהבת רוטב עגבניות, שהאיש שלי עזב, שהדלת שלי פתוחה ושמוזיקה זה המפתח ללב שלי. ידעתי שהוא שם, שלחתי לו את מילותיי, ויום אחד הוא ענה לי בצלילי כינור.
צלילים של בכי ותחינה ותשוקה לאהבה
צלילי הכינור שלו היו מחרידים. גבר-ילד שמגשש ולא בטוח בעצמו, צלילים של בכי ותחינה ותשוקה לאהבה. אבל היה לו אומץ לחשוף את עצמו, היה שם איש שניסה לדבר אליי, שהזכיר לי את ההוא שחלף.
לאט לאט לימדתי אותו מי אני, בכל יום שלישי לבשתי את הכותונת הלבנה לכבודו ולכבודי ושלחתי לו צלילים. ובתוך הצלילים אמרתי לו ערב טוב, שאלתי לשלומו, סיפרתי לו מה אני מרגישה, קשרתי אותו, חיכיתי לו, רציתי שידפוק בדלת, שיבוא שנשכב בחושך יד ביד ונאזין למוזיקה שתחבר בינינו. כשסיימתי לנגן עמדתי בחלון, יודעת שהוא רואה את גופי הכחוש מבעד לכותונת הדקה, והוא חייך בחושך, לא ראיתי אבל הייתי בטוחה. ואז כיביתי את האורות, הדלקתי נר בודד בחדרי, מזגתי כוס של יין, הסרתי את הכותונת, והתמזגתי עם צלילי הדיסק הבא בתור בערימה.
היו שם 26 דיסקים שסיפרו על אהבה ותשוקה ורוגע ויופי, שהרעידו את מיתריי, שהזכירו לי את האיש הגבוה הרזה והשתקן. כל דיסק הזכיר לי שבוע שונה, כל שבוע עם המתיקות שלו, הכאב שלו והטעם המיוחד שלו. אבל גם האיש שבמרפסת היה איתי, בניתי אותו בדמיוני, חיברתי לו בשר ועצמות ולב לפי התנועות שלו וצלילי הכינור החלודים שלו, ומחיאות הכפיים כשנגעתי בלבו. הוא היה איתי גם כשסיימתי לנגן באותם לילות שלישי, כשאור הנר מהבהב בחדרי, הכותונת מושלכת על הרצפה במין ריקוד חושני שקפא והצלילים חודרים לבטני.
יום שלישי אחד עליתי אליו ודפקתי חרישית על דלתו. הדלת היתה נעולה, הוא לא ציפה לבואי, הוא לא ענה, הוא לא שמע, הוא היה במרפסת, משתוקק לראות את גופי, מחכה לצלילים שלי, נעול בתוך עצמו, מחכה להצגה השבועית שלו, לתיאטרון שבו מוחאים כפיים בסוף ההופעה אבל מפחדים לעלות על הבמה ולהיחשף לאור הזרקורים.
שלחתי לו צלילים נקיים וברורים, 'בוא אלי, אני מחכה'
חזרתי לביתי ונתתי לו הצגה, נתתי לו את הצגת חיי, שלחתי לו צלילים נקיים וברורים, 'בוא אלי, אני מחכה'. רקדתי לפניו עם הכותונת הקצרה שלי, זה היה כל כך ברור שזה בשבילו, רק בשבילו, שזהו השבוע האחרון, שבוע מספר 26, ואם הוא לא יבין כעת - הוא לא יבין לעולם.
כשהצלילים האחרונים של המוזיקה הסוערת שככו, הוא מחא כפים, הוא שאג מהתפעלות, הוא הפריח לי נשיקה. ואני קדתי קידה, פרשתי את ידיי, הפרחתי לו נשיקה, עמדתי שם מחכה לו. אבל הוא עמד צופה בי ולא זז.
ההצגה נגמרה.
ייתכן שטעיתי, ייתכן שהייתי צריכה לדפוק על דלתו יותר חזק, ייתכן שהייתי צריכה לבקר אצלו שוב, ייתכן שהרמזים שלי לא היו ברורים מספיק. אין גבול לתהיות, אבל אני צריכה שהוא יבין אותי, הרמזים שלי הם אלו שנוח לי איתם, יש רמה מסוימת של אסרטיביות שאני מצפה ממנו. 26 שבועות הם די והותר.
אני עוזבת, מרימה ידיים, צריכה דיסקים חדשים, החוזה של הדירה נגמר.
- נכתב בהשראת הסיפור של נביא זעם טיפש שכמוני, לא הבנתי עד כמה היא נדירה
לפנייה לכתב/ת 
