ההבדל האבולוציוני בין אדם לשעון
אם היינו מוצאים שעון באמצע השממה, היינו משוכנעים שמישהו יצר אותו והניח אותו שם. מדוע, אם כן, כשזה מגיע לבני אדם, אנחנו מניחים שנוצרנו בצורה אקראית בידי הברירה הטבעית ולא באמצעות התכנון התבוני של אלוהים?
את בטוחה שכדאי להמשיך?" התנשפתי.
אשתי הסתובבה אליי. התכווצתי כשראיתי את הברק בעיניה. "אנחנו כבר כמעט בפסגה. רק עוד קצת והגענו!"
"בסדר, בסדר," רטנתי, "אבל אני לא מבין מה כל כך מיוחד בלטפס על הדולומיטים. רק עצים ומדרונות. אפילו אינטרנט אלחוטי אין כאן!"
"תפסיק לקטר," הגברת חזרה לטפס. "הנוף מלמעלה יהיה שווה את זה."
וכמו תמיד - היא צדקה. אוויר הרים צלול כיין קידם את פנינו כשעברנו את העיקול הבא, ומתחתינו נפרשו הרי הדולומיטים: מאות מטרים של צלילות תלולות, עמקים וזיזי סלעים. רחוק מתחתינו יכולנו לראות את ארובות הבתים שבכפר ואת גגותיהם האדומים, אך אנו עמדנו גבוה מעל לציוויליזציה, סביבנו טבע בתולי, ירוק ומבהיק. מעולם לא היה נוכח שם אדם. את זאת ידענו בכל לבנו.
"מה זה?" שאלה אשתי, התכופפה, והרימה חפץ קטן. קרני השמש ריצדו ונשברו על המתכת הזהובה.
בחנתי את החפץ בסקרנות. "זה שעון, אהובת לבי. שעון זהב."
"שעון? מה עושה כאן שעון? אנחנו הראשונים שהצליחו לטפס על הפסגה הזאת!"
משכתי בכתפיי. "את יודעת שאני לא אוהב להגיד שאמרתי לך, אבל... אמרתי לך שלא היה שווה לטרוח."
פניה העידו על סערת רגשות: אכזבה, כעס, בלבול, ולפתע – הקלה.
"אני יודעת איך הוא הגיע לכאן." הצהירה. "הוא התפתח!"
"מה?" שאלתי.
"הוא התפתח. באבולוציה. נו, אתה יודע."
לטשתי בה את עיניי לרגע. היא מהנדסת אווירונאוטיקה וחלל ואני מגיע מתחום הביולוגיה. ידעתי את זה כשהתחתנתי איתה, אבל חשבתי שנצליח למרות הכול.
"אני לא חושב שהוא התפתח באבולוציה, מסתם לבי." ניסיתי לדבר על שכלה. "פשוט, לשעונים אין הורים בדרך כלל, ואחת מהדרישות הבסיסיות ביותר לאבולוציה היא שיהיו הורים שמעבירים את התכונות שלהם לצאצאים. זה בגלל שהם לא מתרבים. אין להם זכר ונקבה ושעונים קטנים. האדם יוצר אותם."
"אבל רגע," עצרה אותי, "אז למה תמיד אומרים ששעונים התפתחו כמו אנשים?"
"כי גם אנחנו מכונות מורכבות," הסברתי, "וכל אחד מהתאים בגוף שלנו, גם הוא מכונה מורכבת בפני עצמה. והכול התחיל בכומר פיילי לפני מאתיים שנה, שטען שכמו ששעונים מיוצרים על ידי גורם תבוני – האדם – כך גם אנחנו נוצרנו על ידי גורם תבוני – אלוהים. אפילו דרווין הכיר את הספר של פיילי בנושא, וקרא אותו כשהיה צעיר. זה היה כמו התנ"ך עבורו. הוא קיבל את מה שפיילי אמר בלי סייגים כמעט."
"אז מה קרה?" שאלה והתיישבה על סלע, מוכנה להרצאה שתיכף תבוא.
"הוא יצא למסע בכל העולם הידוע, על ספינת הביגל. כל המאובנים ובעלי החיים שהוא מצא שם גרמו לו להבין, אחרי כמה שנים טובות של ניתוח ומחשבה, שהיצורים החיים לא נוצרו בבת אחת, אלא שכולם התפתחו מאיזשהו אב קדמון, בדרך של ברירה טבעית.
מי שהתאים יותר לסביבה שלו הצליח להעמיד יותר צאצאים, והתכונות שלו הועברו לדור הבא, ובגלל זה האורגניזמים של היום מתאימים לסביבה שלהם כמו כפפה ליד. לציפורים יש כנפיים שמאפשרות להן לעוף, לג'ירפה יש צוואר ארוך שנותן לה להגיע לעלים הגבוהים על העצים, ולכולנו יש עיניים שמאפשרות לנו לראות."
"יש לך כאן קפיצה לוגית קטנה," אמרה משוש חיי. "הרי עיניים לא נוצרו בבת אחת. הן מורכבות מהרבה מאוד חלקים שונים: קרנית, רשתית, עדשה, החלק השקוף, תאים שקולטים את האור, עצבים שמעבירים את המסר למוח ועוד המון חלקים. כל אחד מהחלקים האלו לא עוזר בפני עצמו. אין טעם שתהיה שם עדשה אם אין תאים שקולטים אור, נכון? אז איך יכול להיות שעין כזאת תתפתח בהדרגתיות, אם כל צעד קטן לא מספק יתרון לבעל החיים עוד בדורו?"
"זה בדיוק מה שדרווין אמר," הסכמתי, "הוא שאל בעצמו – מה הטעם בחצי-עין? אבל מאז עשו הרבה מאוד מחקר, וגילו סוגים רבים מאוד של עיניים פרימיטיביות. אפילו ליצורים חד-תאיים, למשל, יש עיניים מאד בסיסיות, שמורכבות רק מחלבונים שקולטים אור. ככה האיאוגלינה, למשל, שהיא בערך בגודל של תא אנושי, יודעת לנוע למקום מואר שבו היא תוכל לעשות פוטוסינתזה ולהפיק אנרגיה.
ביצורים יותר מורכבים, כמו תולעים שטוחות, העיניים האלו כבר התחילו להיות מורכבות יותר, ונוצרה גומה שבתחתיתה נמצאים קולטני האור. הגומות האלו מאפשרות לתולעים להבין מאיזה כיוון מגיע האור וזה מאוד שימושי עבורן. השלב הבא היה כנראה כשהגומות התחילו להיסגר ולהשאיר רק חור קטן שדרכו ייכנס האור. ההתפתחות הזאת עזרה להגן על העין הרגישה והעניקה לאורגניזם יכולת טובה יותר להבחין בכיוון ממנו האור הגיע ואפילו לפענח צורות בסיסיות. אלו העיניים שאפשר למצוא היום אצל הנאוטילוס, שהיו קיימים כבר לפני מיליוני שנים."
"אז אתה אומר שלחצי-עין דווקא יש הרבה צדדים חיוביים." הרהרה אשתי בקול. מניחה את השעון בצד. "ואני מוכנה לקבל את זה, אבל משהו עדיין לא ברור לי."
"מה מטריד אותך, דוגית ללא משוט שלי?"
"אני מסכימה שכבר מצאו הרבה מאד שלבי ביניים של העין, אבל האם מישהו ראה פעם אבולוציה אמיתית של העין? או של כל איבר מורכב אחר?"
"לא," הודיתי, "לא של העין. בזמן האחרון היה מקרה אחד של לטאות שהועברו לאי אחר עם צמחייה שונה, ופיתחו תוך שלושים ושש שנים סוג של מסתמים במעיים שהאטו את מעבר המזון במערכת העיכול, כדי שהלטאות יספיקו לפרק את המזון הצמחי למרכיבי התזונה הבסיסיים שלו. אבל אני לא בטוח עד כמה באמת אפשר להתייחס למסתמים שכאלו בתור איברים מורכבים."
"אבל לא עקבו אחרי כל לטאה והצאצאים שלה, נכון?"
"לא, החוקרים פשוט העבירו את הלטאות לאי החדש וחזרו אחרי עשרות שנים לבדוק מה קרה איתן. אבולוציה בטבע אורכת הרבה מאד זמן והם לא רצו לבזבז כמעט ארבעים שנים על האי הבודד הזה. אבל לפי בדיקה גנטית, הלטאות הנוכחיות הן באמת הצאצאים של הלטאות המקוריות שהועברו לאי."
"אבל זו ראיה נסיבתית!" התווכחה האישה. "אין אף מחקר שבו עקבו אחרי כל היצורים והצאצאים ובדקו איך הם עוברים אבולוציה ומפתחים תכונות חדשות?"
"את צודקת," הסכמתי. "גם המדענים הבינו שחסרה כאן חתיכה בפאזל, ושצריך להשלים אותה כדי לתת אישוש מלא למדע האבולוציה. הבעיה היא שכמו שכבר אמרתי, אבולוציה לוקחת בין עשרות למיליוני שנים, וקשה לעשות ניסויים בקנה מידה כזה. אבל עדיין, יש מחקר שבו עקבו אחרי אבולוציה של איברים מורכבים. יש לו רק בעיה אחת: הוא נעשה על יצורים דיגיטליים."
"מה?!"
"יצורים דיגיטליים פשוטים, בתוכנת מחשב. כל היצורים התחילו באותה הדרך, כשהם יודעים רק לשכפל את עצמם, ומדי פעם נופלות טעויות בקוד הממוחשב שלהם – הם מקבלים אולי אות נוספת לקוד, או מאבדים אות שהייתה קיימת כבר, או לפעמים אפילו שורה שלמה של קוד. זה מאד דומה למוטציות שנופלות בקוד הגנטי. הכול אקראי לגמרי."
"ואיך זה מדמה את האבולוציה?" שאלה.
"עד עכשיו יש כאן שתי דרישות בסיסיות: היכולת להעמיד צאצאים עם התכונות של ההורים, וקוד גנטי-ממוחשב שיכול לעבור מוטציות. החוקרים הוסיפו תנאי נוסף שדימה את הברירה הטבעית. אחרי כמה מוטציות פשוטות יחסית היצורים הדיגיטליים התחילו לפתח פונקציות לוגיות פשוטות. למשל, הם יכלו לקרוא מספר. או לזכור אותו, או לקרוא שני מספרים ולזכור אותם. אלו פונקציות שנראות לנו פשוטות מאד, אבל היצורים הדיגיטליים היו צריכים לעבור כמה אלפי דורות של מוטציות לפני שפיתחו אותן.
כדי לעודד את היצורים, כל פונקציה לוגית שהם פיתחו הקנתה להם תמריצים שסייעו להם להשתכפל יותר בקלות. מה שקרה זה שברגע שיצור מסוים פיתח פונקציה לוגית, אפילו הפשוטה ביותר, הוא השתכפל בקצב מהיר יותר מחבריו ולכן כבש בסוף את כל ה... תוכנה. ובסוף היו אפילו יצורים שפיתחו את כל תשע הפונקציות הלוגיות האפשריות!"
"אבל הם השתמשו בהן למשהו?"
"זה החלק הכי מעניין," אמרתי. "הפונקציה הלוגית המורכבת ביותר הרשתה להם להשוות בין שני המספרים שהם קראו וזכרו. כדי שהיצורים הדיגיטליים יוכלו לפתח אותה באבולוציה, הם היו צריכים קודם לפתח לפחות חמש פונקציות לוגיות פשוטות יותר, והם באמת הצליחו לעשות את זה. הזנים הדומיננטיים באותה תוכנה היו אלו שפיתחו את הפונקציה הלוגית המורכבת, אחרי 16,000 דורות של מוטציות אקראיות, ותהליך של ברירה טבעית שנבע מתנאי התוכנה."
"אבל הם לא היו באמת חיים. בדיוק כמו השעון שמצאנו כאן!" היא ציינה.
"אני לא כל-כך בטוח," הרהרתי בקול. "השעון לא מעמיד צאצאים ואין לו קוד גנטי שעובר מוטציות. ליצורים הדיגיטליים יש קוד גנטי ממוחשב, הם מסוגלים להתרבות, הם עוברים אבולוציה שמקנה להם תכונות חדשות... מצידי זה מספיק כדי להגדיר אותם כיצורים חיים, בתוך המחשב לפחות."
התכופפתי והרמתי את השעון המוזהב.
"הגדולה האמיתית של המחקר הזה היא שהוא הראה שאפשר לקבל תכונות מורכבות מתוך אבולוציה אקראית, אם רק מכניסים את הברירה הטבעית לתוך העסק. החוקרים המשיכו את הניסוי רק במשך 16,000 דורות, ורק 3,600 יצורים חיו בכל דור."
השעון הקטן סירב להיפתח בתגובה ללחיצה על הכפתור. חלודה, כנראה. מי יודע כמה זמן הוא כבר כאן, מאז שנפל מכיסם של המעפילים הקודמים לפסגה?
"עכשיו תחשבי על המספר העצום של היצורים החד-תאיים והרב-תאיים שחיים על פני כדור הארץ: בערך עשר בחזקת חמישים, לפי חלק מההערכות. זה הרבה, הרבה, הרבה יותר ממספר הכוכבים בכל היקום הידוע לנו, או ממספר גרגרי החול בכדור הארץ. ותחשבי על כל מיליארדי השנים, ועשרות-מיליארדי הדורות של המוטציות שהיצורים האלו עברו עד לימינו אנו."
הטחתי את השעון בסלע. המעטפת הקשיחה נבקעה וגלגלי השיניים שהשתחררו התפזרו על הקרקע.
"בהשוואה למורכבות של העין, השעון הזה הוא משחק ילדים. אבל כל ההוכחות שיש לנו מראות שאיברים מורכבים יכולים להתפתח באבולוציה. גם בסימולציות ממוחשבות, וגם בעדויות שקיימות במאובנים וביצורים החיים כיום. זה הכוח של האבולוציה."
"לא היית חייב לשבור אותו." אמרה אשתי בנזיפה. היא התרוממה ומתחה איבריה. "מאד מעייף לצאת איתך לטיולים, אתה יודע?"
"אז אנחנו יכולים להישאר בבית מעכשיו?" שאלתי בתקווה.
"לא," היא הנידה בראשה. "זה המחיר שאני צריכה לשלם עבור טיול: כבר קיבלתי שלוש הרצאות בדרך למעלה ואני מוכנה לעמוד בכך. אבל יש לי רק בקשה אחת."
"מהי משאלתך, גבינית מתוקה שלי?"
"אתה יכול בבקשה לשתוק בדרך למטה?"
לבלוג של רועי צזנה
לפנייה לכתב/ת 
