מהפכה נשית? רק מבפנים

יום האישה הבינלאומי אשר מצוין השבוע לא אומר דבר לנשים רבות שחשות כי המאבק לשוויון כבר הוכרע. נשים עצמאיות וחופשיות הן אלמנט מרכזי בחיי המשפחה המודרנית, הן מהוות דוגמה לילדים שלהן ולכולנו, אך ייתכן שמי שזקוקות לו יותר מכל לא תחגוגנה את היום הזה.

בישראל ציבור גדול של נשים חי עדיין חיים פטריארכאליים בלתי שוויוניים ואינו מגיב או שאינו יכול להגיב. כך למשל בקרב נשים חרדיות, נשים ערביות לא יהודיות ונשים מאוכלוסיות מוחלשות אחרות. מנקודת מבט חילונית הן זוכות ליחס מפלה ומשפיל בתוך האוכלוסייה שלהן. אלא שאל לנו להתערב בתהליכים המתרחשים שם. שחרור נשי אמיתי, העצמה נשית כנה צריכה להיוולד מתוך האוכלוסייה ולא מהתערבות חיצונית חילונית פטרנליסטית.

ממבט על התמורות המתחוללות באוכלוסיה החרדית יכולה לעלות המסקנה כי דווקא השינויים הגדולים הגיעו מתוך צרכי האוכלוסייה ולא מלחץ חיצוני, ובוודאי שלא לחץ חילוני. ראו מה קרה כאשר התנגדו המנהיגים החרדים לכניסת רשת האינטרנט לבתים. ההתנגדות הזו, שעדיין נמשכת, לא מוכיחה את עצמה. אלו מילים ריקות, חסרות ערך. הראייה לכך הם אותם פורומים ואתרים חרדיים שפונים לאוכלוסיה החרדית בצורה בלעדית כמעט.

שינוי דומה לזה צריך להתחולל ביחס המפלה לו "זוכות" הנשים החרדיות, כמו בקווי המהדרין המפרידים בין נשים לגברים לדוגמה. עד שלא תקום אותה אישה חרדית שלא תקבל את הגזירה החשוכה הזו ותתיישב, במופגן, בחלק שאינה מורשית לשבת בו, המהפכה לא תתרחש.

דברי חקיקה ותקנות יכולים למנוע עוולות ופגיעה, אך אם האדם המופלה מסכים לקבל את מר גורלו ולא מתנגד או מרים קול זעקה, בתקיפות, לפגיעה בזכויותיו, אין לו תקומה. יש אפילו שיאמרו כי זו בחירה שלו, בחירה מצערת אך עדיין בחירה, לקבל את הגזירות הללו.

חשוב להבהיר, על החילונים, וכל מי שמגדיר עצמו נאור, לראות בקווי ההפרדה החרדים ובשלל הגזירות הדתיות המפלות בין גברים לנשים, עיוות צדק ואקט מקומם וחשוך. יחד עם זאת, אם לא תשמע קול זעקה מהמושבים האחוריים של קווי המהדרין, לא אנו אלו שצריכים ויכולים להשמיע אותה. אין ביכולתינו להשמיע את זעקתן של הנשים החרדיות אם הן לא תעשנה זאת.

אנחנו יכולים להביע שאט נפש ובהחלט למחות ואפילו בפומבי, אנחנו צריכים ואף חייבים לספק להן מענה חוקי,

משפטי, חברתי אפילו סעד אם צריך, אך לא נוכל לשחררן, אם הן לא יעשו זאת או לפחות יתחילו בכך.

כולנו מכירים את סיפורה של רוזה פארקס, האישה האפרו-אמריקנית האמיצה שלא קיבלה את חוקי הגזע בארה"ב ועברה לקדמת האוטובוס באלבמה, או את סיפורה של ויקי כנפו שצעדה עד לכנסת ישראל כיוון שנפגעו זכויותיה כאם חד-הורית. שתיהן דוגמאות לאמירה חברתית שהגיעה מתוך המצוקה ולא כהצהרה פוליטית המגיעה מ"גבוה".

יום האישה הבינלאומי הוא הזמן בו נשים המופלות לרעה צריכות להרים צעקה. למען עצמן, למען המשפחה שלהן ולמען החברה כולה, אנחנו נדרשים להראות, לספר ולהוכיח שזה אפשרי.

• עו"ד אירית רוזנבלום מנכ"לית ארגון משפחה חדשה.