"הנוסחה פשוטה: מחשוף עמוק הוא לרוב וולגרי"
ג'וליה מבקרת בפריז האפרורית ומפליגה במחשבות על הקיץ הישראלי, ועל הוולגריות שבה אנחנו מתלבשות במהלכו
משכתי את שפתיי מצד לצד בניסיון נואש לחשב חישובים מתמטיים מסובכים, עד שהקופאי הקיש קלות על חלון הזכוכית שלו וסימן לי בידו להתקרב, חייך אליי ונתן לי כרטיס כניסה ללא תשלום. הודיתי לו ודילגתי במעלה המדרגות הנעות, קלילה ומאושרת. אבל ברגע שנכנסתי לחלל הגדול והלבן נפלו פניי שוב. התערוכה נפתחה בפוסטר המפורסם של ה"גרילה גירלס" עם הטקסט: "Do women have to be naked to get into the Met. Museum?".
הקשר אחר, זמן אחר, אבל בכל זאת. הן ברגע זה ממש קיבלתי כרטיס חינם למוזיאון בגלל פניי היפות, ואין ספק שהאירוע הלבבי הזה בקופה הכתיב את כל האופן שבו חוויתי את התערוכה. בין פמיניזם לסקסיזם, מה אכפת לי לקבל כרטיס חינם, ועוד כדי לצפות באמניות שנלחמו כל חייהן כדי להגיע למוזיאון הפומפידו? הככה יעשה לאישה אשר הקופאי חפץ ביקרה?
בין עבודות וידאו מיוסרות לציורים מעונים נתקלתי בעבודה של האמנית הקנדית-צ'כית יאנה סטרבק. בובת תצוגה ללא ראש לבושה בשמלת ערב בעיצוב קלאסי שנתפרה מבשר, מ-22 קילו של בשר נא ומדמם, המנגל הממוצע של משפחה ישראלית החוגגת את יום העצמאות על הדשא הירוק של אי התנועה. היצירה הזאת נתפרה בשנת 1987, והבשר כבר התייבש, אבל האפקט עדיין מעורר זעזוע ובחילה. לצד שם האמנית הוצגה תמונה של היצירה המקורית: בחורה צעירה לבושה בשמלת הבשר, יושבת בפוזיציה ענוגה על רצפת פרקט.
יש פרשנויות רבות לעבודה הזאת, שיצרה בזמנו הרבה רעש, והדיון בה סבב בין היתר סביב נושאים כמו רעב עולמי וצמחונות. בהקשר של התערוכה שראיתי בפומפידו, ותחת ההשפעה של טובת ההנאה שקיבלתי בקופה, התרכזתי בעיקר במחשבות על המשמעות של עיטוף הגוש הנשי בבשר. סטרבק, הרי, לקחה את הרעיון השוביניסטי המקובל של אישה כגוש בשר והפכה אותו לשמלה זוהרת במשמעות הפשטנית ביותר.
בלילה פריזאי קריר תהיתי מהי שמלת הבשר בישראל 2010. המילה ישראל גרמה לי לחשוב על תל אביב, וזאת גרמה לבטני להתהפך כשנזכרתי בקיץ הקרב
ובא. אז נכון שבקיץ שלנו, מי שלא מסתובב עירום למחצה ברחוב עלול למצוא את עצמו בסכנת התאחדות עם האספלט הרותח, וקשה מאוד שלא לדלג על האבנים הלוהטות בגופיות דקיקות. ובכל זאת יש לי בעיה עם שמלות מיני קצרות מדי, עם מכנסיים בגזרה נמוכה מדי ועם מחשופים גדולים מדי. מי שחושפת את איברי המין שלה, אל לה להתפלא שהבחור שיושב לצידה בבר רוצה להכניס אותה למיטה, ועדיף עוד הערב. מי שחושפת את איברי המין שלה, שלא תתפלא שנהג האוטובוס בוהה לה בחזה, או שיש לה איזה עניין עם פועלי בניין.
אפשר להאשים את אינספור הגברים האנונימיים האלה ולומר שהם חזירים שוביניסטים חסרי נימוס, ואפשר גם לומר שלבוש וולגרי וחושפני הוא לא מנומס ושיש לו השלכות, השלכות מיניות ברורות. גוף חשוף מעורר מחשבות מיניות, ומחשבות מיניות מעוררות יחס מיני. ולא, אני חלילה לא רומזת שמי שמסתובבת במיני בשעת לילה מאוחרת מגיע לה להיאנס בסמטה אפלה. ממש לא. אבל אני משערת שמי שבוחרת את הטי-שירט עם המחשוף הכי עמוק על המדף לא עושה זאת כי היא מעוניינת לחזות באדישותם של העוברים ושבים או בפניהם החתומות של הבחורונים במדרכה ממול. היא עושה זאת כי היא בפירוש מעוניינת לקבל יחס מיני מהסביבה.
אין שום סיבה שלא נחגוג את הקיץ (אה-הה) ושלא נחגוג את החופש שלנו ללבוש מה שבא לנו. ואין לי עניין להטיף לצניעות בנות ישראל, את עבודת הקודש הזאת אני משאירה לאברכים צעירים ומפוצצים בהורמונים ממאה שערים. אבל כמו כל דבר באופנה, מידתיות זה הכי חשוב, ובישראל כמו בישראל, עידון ושימת לב לפרטים הן לא תכונות פופולאריות.
למזלכן, קוראות יקרות, הנוסחה פשוטה וקלה לשינון: מחשוף עמוק הוא לרוב וולגרי ומכוער – מחשוף עדין ומרומז הוא לרוב יפה וסקסי. תכננו בקפידה את המחשופים שלכן, אל תכחישו את מבנה הגוף שלכן ואל תדחיקו את המשקל שלכן. לקראת הקיץ אני יכולה רק להתפלל שהשנה אתקל בפחות מחשופים חסרי מודעות ותכנון, שמסגירים זרועות עבות שמתנוססות ללא הכרה ושדיים שנתמכים בחזיות גרועות.
בישראל, עידון ושימת לב לפרטים הן לא תכונות פופולאריות (צילום: טלי שני. למצולמות אין קשר לכתבה)
לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com
רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה
