שלושה ספרים לילדים שאוהבים לשקר

אין כמו ילדים להזכיר לנו עד כמה הגבול בין אמת ושקר הוא רופף ורועד. לוקח להם לא מעט זמן להבין את ההבדל בין לעבוד על מישהו, לטעות, לשנות דעה, לספר סיפור ולשקר. "אמא, את משקרת", קבע יום אחד הילדון, כשהיה בן ארבע וחצי.

"למה?" שאלתי. "כי אמרת שנצא לטיול ואנחנו לא יוצאים. אז את משקרת". "אבל יורד ברד בחוץ. קבענו את הטיול לפני שידעתי שמזג האויר יהיה כזה". "לא משנה. אם הבטחת משהו ולא קיימת, זה אומר שאת משקרת".

או לחילופין: "זה לא אני, זה אחי/אחותי/הכלב גמרו את העוגיות וריסקו את מה שנשאר על הריצפה".

"באמת? אבל אחיך ואחותך לא בבית והכלב לא יכול להגיע לארון".

"אה, סתם. עבדתי עליך".

המילים שמאותתות לנו שעברנו לתחום של סיפור, מעשיה, בדיה, הן דווקא "היֹה הָיַה". לא רק שהיֹה. גם הָיַה. וכל האישור הכפול הזה בא להבהיר לנו שלא היה ולא נברא.

אם אומר לילדי את המילים: "היה היה עכבר קטן. הוא פגש גברת ואמר לה: תני לי גבינה", הם יבינו מיד שהם נמצאים בתחום הסיפורת, אבל אם אגיד להם: "פגשתי הבוקר עכבר קטן שאמר לי שהוא רוצה גבינה", אנחנו כבר נמצאים באזור אחר, הרבה פחות ברור. אולי של סיפור, אולי של שקר, אולי של אמא שיורדת מהפסים ועוד שניה יפרצו הביתה שני אנשים בלבן ויקחו אותה, סתורת שיער ובועטת.

לא תאמינו, אבל זה מה שקרה

הקוראים הצעירים של הספר "לא תאמינו, אבל זה מה שקרה" שכתב ואייר יוסי אבולעפיה, נדרשים למעבר לא פשוט, אבל מאוד מעניין, בין שני תחומים. בדף הראשון, גיבור הספר, מקל בידו, מיישיר מבט אל הקוראים.

"אתם אולי לא תאמינו, אבל זה מה שקרה: גמרתי להכין שיעורים, השקיתי את העציצים, כמעט גמרתי לסדר את החדר, אבל פתאום נהייתי רעב", עד כאן הכל סביר, אבל גם כשהגיבור הולך למטבח ופוגש שם חייזר ירוק פצפון שמזמין פיצה ושובר את קופת החיסכון שלו כדי לשלם עליה ומשפריץ מים בגינה וכך הלאה, גם אז הקוראים הצעירים יכולים ליהנות מסיפור שובבי וכיפי, בלי לשאול אם דבר כזה אכן יכול לקרות. ברגע שאנחנו מחזיקים ספר ביד ופותחים אותו, אנחנו מצפים למצוא בין דפיו חייזרים פצפונים ירוקים. זה בסדר גמור וכל עוד אותם חייזרים תחומים בין כריכת הספר, הם מקובלים עלינו מאוד.

אבל לקראת סוף הספר (כמובן שמבוגרים יכולים לנחש את המהלך עוד לפני כן), חלה תפנית מעניינת. הסיטואציה בה נמצא הילד הדובר מתבהרת: הוא עומד, עם מגב וסמרטוט, מול הוריו שחזרו הביתה ומצאו בית הפוך, מלא בוץ, שלוליות מיץ וכתמי פיצה. עכשיו תפקידו של החייזר מתבהר גם הוא. כהרף עין הוא הופך מסיפור נחמד לשקר. שקר שאינטרס בצידו.

וכאן עושה אבולעפיה פליק-פלאק חינוכי מרשים. "יופי של סיפור", אמרה אמא. "אבל אני כועסת". ואחר-כך: "כשתיזכר מה באמת קרה, בלי להמציא, תקרא לי". והילד חושב לרגע על אופציית האמת, אבל מחליט נגדה ומספק עוד ועוד סיפורים חלופיים, עם שודדים ורובוט ודרקון, עד שדווקא האמא לומדת משהו. ספרי הילדים בדור החדש מחנכים הרי הורים, לא ילדים. האמא מגלה את הקסם שבסיפור טוב וברגע של תפנית, היא מפסיקה להתעקש על האמת ומתחילה לפנטז יחד עם הילד ולהמציא איתו סיפורים. כלומר, אומר לנו אבולעפיה, הילד לא שקרן - הוא אמן.

משקרת עד שהלשון שלי נעשית שחורה

"עכשיו את משקרת", אמר טומי. בילבי הרהרה לרגע.

"כן, אתה צודק, אני משקרת", אמרה בעצב.

"לא יפה לשקר", אמרה אניקה שסוף סוף העזה לפצות את פיה.

"כן, מאוד לא יפה לשקר", אמרה בילבי עצובה עוד יותר. "אבל לפעמים אני שוכחת, את מבינה. ואיך אפשר בכלל לדרש מילדה קטנה, שאמא שלה היא מלאך ואבא שלה הוא מלך-הילידים והיא בעצמה הפליגה בים כל חייה, להגיד תמיד את האמת?"

"לא יפה לשקר" הוא משפט שילדים, שאמא שלהם היא לא מלאך ואבא שלהם הוא לא מלך-הילידים, שומעים כל הזמן. מבילבי הוא נחסך והיא אכן משקרת כל הזמן ולכל אחד, אבל כדאי לבחון את השקרים של בילבי כדי להבין מה הם ומה הם משרתים בדיוק. בילבי לעולם לא תשתמש בשקר כתירוץ או כדי להשיג טובת הנאה. זה לא הסגנון שלה.

ה"שקרים" של בילבי הם האמנות שלה. היא מספרת סיפורים על 17 קרחים שהולכים שלובי זרוע ברחוב, על המשרתת של סבתה ועל בתי הספר בארגנטינה שמחוברים לבית חרושת לממתקים לשם אספקה שוטפת. השקרים של בילבי, בדיוק כפי שטוען אבולעפיה בספרו, הן יצירות ספרותיות לכל דבר. למעשה, אם סיפוריה הם שקרים, אפשר לכנות אותה עצמה כ"שקר", משום שהיא עצמה דמות ספרותית מומצאת. ההבדל הוא רק שהסיפורים על בילבי מודפסים, כרוכים ומוגשים לנו כיצירת ספרות ולכן יצאו מתחום השקר.

כאשר ילדה עוברת אורח מעזה לשאול את בילבי אם ראתה את אביה עובר ברחוב, בילבי פוצחת בסיפור ארוך על סיני עם אזני ענק מתנפנפות. לבסוף, היא שואלת את הילדה המבולבלת: "את נראית מאוד מוזר, מה הבעיה? אל תגידי לי שאת חושבת שאני משקרת?" וכשזאת מכחישה בבהלה את האפשרות, בילבי עונה: "לא משקרת, הא? אבל זה בדיוק מה שאני עושה. אני משקרת עד שהלשון שלי נעשית שחורה".

בגן החיות? אני? בלילה?

אולי זה נסלח כשבילבי או יואב, גיבורו של אבולעפיה, משקרים. הם ילדים ולילדים מותר. אבל מה עושים כשדמות חינוכית ובוגרת משקרת ללא הרף? הופכים אותה לאחת מגיבורות ספרי הילדים האהובות בכל הזמנים.

מרי פופינס, אומנת ומחנכת, לא מפסיקה לשקר לכל אורך הספר. לשקרים של פופינס דווקא יש אינטרס. בכל פעם שמרי והילדים עוברים הרפתקה שמעורב בה קסם והילדים מבקשים מאומנתם הנכבדת לאשר שזה אכן קרה, מרי פופינס מכחישה בכל פה.

"פיה של מרי פופינס נפער לרווחה: בגן החיות? אני? בלילה? בחורה שקטה ומהוגנת כמוני שיודעת מה נכון לעשות ומה לא יעשה..."

"מה עשה? התגלגל והתנדנד? איך אתם מעיזים לדבר כך? אבקש מכם לזכור שדודי הוא אדם הגון וחרוץ וראוי לכם שתדברו עליו ביתר כבוד... מתגלגל ומתנדנד – איזו חוצפה!"

למרות שהיא דמות שאמורה להיות דוגמא ומופת, שקריה לא צורמים לנו ולא מפריעים לנו או לג'ין ולמייקל לאהוב ולהעריץ אותה. אני חושבת שזה בגלל שאנחנו (וגם ג'ין ומייקל) מבינים שדמות קסומה ושונה כמו מרי פופינס חייבת לשקר כדי לשרוד בעולמנו חסר הקסם. אף אחד לא היה נותן לה לטפל בילדים אם היו יודעים שהיא לוקחת אותם לגני חיות בלילה. אולי מרי פופינס היא המשקרת, אבל האשם האמיתי הוא העולם "המהוגן" שלא מתיר לאומנות שלו לעוף, לקפוץ לתוך ציורים או לנהל שיחה עם קרני השמש.

נהוג לומר בציניות, בעיקר מול שקרים של פוליטיקאים, שלפעמים גם האמת היא אופציה. ספרי ילדים טובים יכולים להסכים עם אמירה כזאת. לפעמים גם האמת היא אופציה, אבל רק אם אין סיפור יותר טוב ממנה באותו רגע.

• לא תאמינו, אבל זה מה שקרה. יוסי אבולעפיה. עם עובד.
• בילבי גרב-ברך. אסטריד לינדגרן. איורים: לורן צ'ילד. תרגום: דנה כספי. זמורה-ביתן.
• מרי פופינס. פמלה לינדון-טרברס. איורים: מרי שפרד. תרגום: דליה רביקוביץ'. הוצאת מחברות לספרות.
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .