יום בחיי האישה הדתית-לאומית

מאחורי יום האשה הבינלאומי עומדות נשים בינלאומיות, בינעדתיות, בינמגזריות, בינחברתיות. הן פשוט בין. בין כל העולמות וכל המסרים, בין כל הדרישות וכל הציפיות מהחברה, מהסביבה, ובעיקר מעצמן.

בשבוע של יום האישה הבינלאומית אני מהרהרת לרגע באישה הדתית-לאומית, האישה ש-בין. זו שחיה בעיקר בין העולמות.

לא, היא לא גדלה בעולם מנותק. בשנות העשרה של חייה היא למדה בתיכון כמו כולם, היתה בתנועה מעורבת, והיה לה אפילו חבר. היא יצאה לסרטים עם החברה ובילתה את הקיץ הישראלי מול חופי הים, כמו כולם. היא התאהבה, התרגשה והתאכזבה. בבית דיברו על פוליטיקה, על הספר האחרון שיצא, על הסרט שמוצג באקרנים. היא ישראלית לכל דבר. והיא יהודיה בכל רמ"ח איבריה.

אישה של חלומות

הדת, מטריית חייה, תכתיב לה בבוקרו של יום מה ואיך תלבש, מה ואיך גם תלביש את ילדיה. היא תאלץ להחליט אם לשרת בצבא או לעשות שרות לאומי. בנקודות מסוימות בחייה היא תקבל החלטה האם כן מכנסיים או לא מכנסיים, אם כן לכסות את ראשה, או לא, וכמה ולמה. אלו לא סימנים חיצוניים, הם מעידים על הלך הרוח שלה. היא תחליט. כמו אחותה החילונית היא מודעת למעמדה השוויוני. כמו אחותה החרדית היא מחויבת לעולם ההלכה.

סביר להניח שהשקפת עולמה הדתית הכתיבה לה באיזה מקצוע לבחור, ומה הכי מתאים ללמוד באוניברסיטה. מגיל צעיר היא מודעת למטרת העל אליה היא חותרת - המשפחה, ושדרכה תממש כנראה את

כל הווייתה במשך עשרים השנים הפוריות של חייה. היא שוקלת את צעדיה בזהירות, מנסה לתמרן בין. בין עולמות פתוחים, מתירניים, לבין שמירה על המסורת ועל המצוות. היא מכירה בזכויותיה, מודעת למקומה, למקומות המתפנים אפילו עבורה בשורות הראשונות של האקדמיה, התקשורת והכלכלה, אך היא נכנסת לבית הכנסת וצועדת אל עזרת הנשים, כמעט תמיד מאחורי הגברים. היא מאמינה בחופש הביטוי אך הדת מכסה לה את המרפק, את הברך, ואת שיער ראשה. היא קוראת ספרות ועיתונים, רוצה להספיק תארים, קריירה וילדים, לפחות חמישה שישה.

רוצה להיות יפה ומושכת. מתחילה עשרות דיאטות, נרשמת למכון כושר, רצה לשיעורי ספינינג, פילאטיס ויוגה, אבל ממהרת הביתה להספיק לבשל ארוחות שבת לעשרים איש, לעזור לחברה לערוך קידוש, לבדוק שהבגדים של הילדים מגוהצים לשבת. היא חולמת לטייל במזרח לפני שהיא מתחתנת, ולטייל בעולם כשהילדים יגדלו קצת. בפנטזיות היא אפילו עושה סקי במון בלאן. היא אישה של חלומות.

היא עוברת על המגזינים במספרה ובחדרי המתנה, מכירה את כל המעצבים הישראלים, מתעדכנת לגבי מכירות סוף עונה. היא תקנה את שמלת הסטרפלס, אבל תזרוק מעליה קרדיגן על הכתפיים. היא לא רוקדת במועדונים, אבל רצפת הסלון היא דווקא רחבת ריקודים נפלאה בשעת הערב עם הילדים. היא תרכוש כרטיסים למופע הטוב בקיסריה, לשלמה ארצי, ליהודה פוליקר, אפילו לליאונרד כהן, אבל תרוץ לשיעור טוב שניתן בבית הכנסת השכונתי, אולי אפילו תמצא זמן לשיעורים במת"ן (מכון תורני לנשים).

ימים שלמים היא מנסה לפתור את הקונפליקטים המתעוררים בצמתים האינסופיים של חייה. הנשיות הטבועה בה מול הצניעות הנדרשת ממנה, הרצון להתפתח מול הרצון להרחיב את המשפחה. הצורך לוותר מול הצורך לדרוש. הצורך להתכנס אל ביתה מול הצורך להשמיע קול. הקונפליקט בין ההחצנה לבין ההפנמה. היא מתוסכלת כשהיא שומעת על ההפרדה בכותל, על מסורבות הגט, על בית הכנסת שלא מתיר לאישה לרקוד עם ספר התורה. היא יודעת שהגברים עדיין שולטים יותר מדי בכל מה שמגדיר את עולמה הרוחני. היא יודעת שלו היו שואלים את הנשים לפני אלפי שנים, ההלכה אולי הייתה נראית אחרת. אבל אף אחד לא שאל ולא התייעץ. היא יודעת שאינה עושה מספיק לקידום מעמדה ההלכתי, אבל גאה בארגוני הנשים הרבים שיצאו להגן על מעמדה. היא מתוסכלת שאין לה זמן וכוח להשמיע קול, לשנות מעט את הנוקשות של האורתודוכסיה.

לא שונה, מורכבת

היא יודעת שאין מספיק איריס שטרק, שרה בק, או סיון רהב. כמו אחותה החילונית היא תצא לעבוד לצד גברים, חלקם יהיו ידידיה הטובים, היא תחגוג עם חברים במסעדה או במועדון זמר , אך כמו אחותה החרדית תקפיד על דיני אישות וטהרה ופעם בחודש תרוץ אל המקווה.

האישה הדתיה אינה שונה בהרבה מאחותה החילונית. היא רק מורכבת יותר, עייפה יותר, מהורהרת יותר. היא חולמת להתקדם, אך יותר חשוב לה להיות אמא ורעיה למופת. היא חולמת לקחת פסק זמן אבל עוד יותר חולמת שארוחת השבת תצליח, שהאורחים יהנו, שבעלה יהיה גאה בה.

היא חולמת לחנך את ילדיה כמו שחינכו אותה הוריה לפתיחות, לסובלנות, לקבלה, אך נדרשת להרכיב מסננת על אתרי האינטרנט בהם גולשים ילדיה, ומוכנה להגן עליהם בכל מחיר מפני הרעות החולות של החברה המתירנית המתגוררת בבית הסמוך. היא הייתה רוצה שילמדו לעומק ספרות עברית וספרות עולם, אך רושמת את בניה לישיבות ויודעת ששם הם דווקא ילמדו יותר גמרא, פחות מדי ספרות.

היא מגיעה לכל משחקי הכדורסל של הילד, אבל יש לה דמעות בעיניים דווקא כשהוא עושה סיום במסכת ש"ס אותה למד עם האב. היא חיה בשנות האלפיים, אך יודעת שקו ישיר, חוט בלתי נראה לעין, מקשר אותה לכל הסבתות שלה, עם השביסים והסירים של המאה הקודמת.

באינספור הדקות של חייה היא מרכיבה בעדינות ובזהירות את פאזל חייה, צבעוני, ועמוס, מורכב ומבורך, שאסור שיצא מהקווים, וחשוב שיישאר במסגרת.

יש בה מזה וגם מזה

בעולם של ה-בין, היא דווקא שמחה להיות גם וגם. היא מוכיחה יום אחרי יום ושנה אחרי שנה שכמו השיר של מאיר בנאי שביניהם וביניהם יש בה מזה וגם מזה. מחר היא תקום בבוקר, ותיערך לעוד יום של עבודה, ותהיה יפה ונשית וצנועה. היא תהנה מספר טוב, אך לא תתבייש לצנזר את העיתונים הנכנסים אל ביתה. היא תיקח את הילדים לסרט, אך תדע לכבות את הטלוויזיה ולהתנתק מהכבלים. היא תאפשר להם לשחק במחשב, אך תאסור כניסה לאתרים בלתי רצויים. בחול המועד היא תכניס את הילדים למכונית ותטייל עם כל המגזר בצפון. היא תטייל בעולם ותטפס על הרים, אבל בשבתות תחרוש את ערי אירופה ברגל, ותעדיף לבקר בבתי הכנסת או ברובע היהודי שבעיר. בערים גסטרונומיות להפליא היא תסתפק במסעדות צמחוניות, בקרקרים וקופסאות שימורים, ותוודא שהיא חוזרת הביתה בזמן להכין את הבית לפסח.

בזמן המועט שנשאר לה בין הילדים, העבודה, ההתנדבות הקהילתית והעזרה לחברה,

היא תהרהר על הבחירות בחייה, אבל בחיוך קל ומתוך סיפוק. אם תשאל אותה אם הייתה מחליפה את חייה עם כל תחלופה אחרת היא תגיד שלא. אם תציע לה לשנות משהו, היא כנראה לא תשנה מאומה.

האישה הדתייה מעל לכל מאושרת. חייה עמוסים ועתירי החלטות, אבל אין שום חלק בהם שהיא תהיה מוכנה לוותר עליו. היא תיקח את כל החבילה כולה: את הקידמה והחילוניות לצד ההקפדה, השמירה, הצניעות וערכי המשפחה. היא תיקח את המודרנה לצד השמרנות, את הקרירה לצד המשפחה, את שבוע העבודה והחולין לצד השבת והקדושה, את עמוס עוז ומאיר שלו לצד סידור התפילה ומזמורי התהילים, את סימני השאלה וסימני הפיסוק, את הבחירות ואת הוויתורים, את החלומות ואת הבעל, ועייפה אך מרוצה היא תלך לישון .