למה התאהבתי בך? כי דמיינתי אותנו מתנשקים

דילגתי בסיפור הזה על הרבה משתנים שיכולים להיות משמעותיים, כמו גיל, מראה חיצוני, תחומי עיסוק ומצב משפחתי. נניח, אם כן, מבלי להיכנס לפרטים, שכל המשתנים האלה יכולים להתאים לשניהם. נניח גם שהם השאירו זה על זה רושם סביר. לא מיוחד, לא יוצא דופן, אבל גם לא שלילי. השיחה עזרה להם להעביר את הזמן, אבל שיחה כזו אפשר לנהל עם הרבה אנשים. הם גם לא הסגירו פרטים אישיים. נשארו בעצם אלמונים. ואפשר להוסיף ששניהם לא אומללים ולא זקוקים בדחיפות לאוזן קשבת.

הם נפרדו בתחנת הרכבת בתל אביב בלי להגיד אפילו "שהיה מאוד נעים לדבר איתך". לא לחצו ידיים, לא הביעו תקווה להיפגש בשבוע הבא ולא הביטו לאחור, לראות לאיזה כיוון השני או השנייה פונים בתל אביב. אחת מאותן פגישות מקריות שנוטות להימחק מהזיכרון בתוך זמן קצר.

יש כאן סיכוי כלשהו לסיפור אהבה?

דמיון יכול לחולל רגשות

אני מנסה להכניס לתוך הסיפור הזה את הדמיון. הדמיון הוא פרט חשוב. הוא מסוגל לשנות את היחסים ביניהם מהקצה אל הקצה, ואולי גם להוות סיבה בפני עצמה שבגללה מתאהבים.

שואלים בדרך כלל - "למה התאהבת בי", ואז מחפשים במציאות איזו סיבה. לא מקובל להגיד "כי הצלחתי לדמיין אותך בצורה מושכת". תשובה כזו עלולה להתקבל כהתחמקות, או התחכמות. היא לא מתייחסת ישירות אל המציאות והיא עלולה להשתמע כמשהו בסגנון של "אין לי במציאות סיבה טובה להתאהב בך, אז אני מדמיינת". תשובות שבלניות, מהסוג הירוד ביותר, עשויות להתקבל כאמינות יותר. אני, לעומת זאת, טוען שזו תשובה נהדרת. לא כל אדם אפשר לדמיין בצורה מושכת.

אדם נראה לזולתו לא רק על פי מעשיו, התנהגותו והצורה החיצונית שלו, אלא גם על פי איך שאפשר לדמיין אותו. שיחה סתמית יכולה להתפתח בדמיון לשיחת גישוש, מראה חיצוני יכול להתפתח למראה מפתה, ואמירות של מה בכך יכולות לקבל משמעויות של קירבה. היכולת לדמיין זה את זו מסוגלת לחולל רגשות שבסופו של דבר עשויים להיות אפילו עזים.

לא תמיד מתאהבים בגלל הדמיון, אבל הדמיון יכול לקרב עד כדי אהבה גדולה והוא מסוגל לכך בין אם קיימת במציאות סיבה טובה להתאהבות ובין אם לאו.

"להשחיל את ידי דרך תלתלייך המשתלשלים"

אני אוהב לצטט מתוך מכתביו של גוסטב פלובר, מחבר "מאדאם בובארי", המספרים את סיפור אהבתו אל לואיז קולה. פלובר הוא לא דוגמה טובה לגבר מאוהב ורגיש. לצד גילויי רגש עמוקים יוצאות לו מידי פעם הערות מעצבנות, המגמדות את מעמדו של רגש האהבה. אבל, דווקא בגלל זה, הוא מגיע לתובנות שראוי להקשיב להן.

"...ייקח אותי השד אם אני יודע מה אני רוצה לומר", הוא כותב ללואיז קולה, "לבד מזה שהערב הייתי רוצה שתהיי פה, הייתי רוצה לנשק את שפתייך, להשחיל את ידי דרך תלתלייך המשתלשלים, ולהניח את ראשי על שדייך", פתיחה טובה. לא הכי מקורית ולא הכי מרגשת, ועדיין משפטים שנשים רבות היו שמחות לקבל מהגבר שלהן. אלא שאז בא ההמשך. "אף שאסור לי לעשות כן (להניח את הראש על שדיה של לואיז - א.ב.ז) מאז שגילית כי דיברתי על שדיים עם מאדאם פוקו... את אומרת לי שאהבתי את האשה הזאת ברצינות, זה לא נכון".

הקטע הזה חשוב בגלל הדרך בה מסביר פלובר מדוע אין לחשוד בו שהוא אוהב ברצינות את מאדאם פוקו. "רק כאשר כתבתי לה, הודות ליכולת שיש לי לעורר בעצמי רגשות באמצעות העט, לקחתי את הנושא שלי ברצינות, אבל רק כל עוד כתבתי".

פלובר מודה שהוא נמשך אל מאדאם פוקו, אבל רק כאשר הוא כותב אליה. נחליף עכשיו את הכתיבה בדמיון, חילופים מתקבלים על הדעת, ונקבל את מה שאני רוצה להגיד. בלי שהוא מדמיין אותה לעצמו, הוא לא מרגיש כלפיה רגש מיוחד.

לדבר עם מאדאם פוקו על שדיים

פלובר מחפש תירוץ דחוק כדי להצדיק את העובדה שהוא דיבר עם מאדאם פוקו על שדיים. אבל אם נתעלם מהסיטואציה הספציפית, סופרים מרבים לדבר על האפקט הזה של התאהבות באדם, אמיתי או בדוי, שכותבים עליו. כך, בדומה, גם יוצרים אחרים כמו באגדה על פיגמליון שהתאהב בפסל שלו. אהבתו של פלובר אל מאדאם פוקו, או נטייתו לדבר איתה על שדיים, התחילה אולי בכך שהוא כתב אליה, או עליה. אבל אהבה כזו נוטה, בניגוד לדברי פלובר, להישאר גם אחר כך, מעבר לתקופת הכתיבה. מהרגע שהכתיבה, או בהכללה - הדמיון - זרעו זרעים של משיכה, המשיכה יכולה לצמוח לממדים ריאליים ואהבה יכולה לפרוח.

נניח, בחזרה לגבר ולאשה ברכבת, שגם היא וגם הוא, לחוד כמובן, התחילו לדמיין לעצמם, מתוך סקרנות בלבד, איך תיראה הפגישה הבאה. לא הרבה מעבר לזה. הם חשבו, כל אחד ואחת לחוד, על הספק שייפגשו בכלל ברכבת הומה אדם, ואם ייפגשו מה יגידו, ואם יהיה מקום לשבת ביחד, ואם יצליחו לזהות זה את זה. עדיין מחשבות של מה בכך, ובינתיים הדמיון התחיל בעבודה. ובנסיעה הבאה, החל מהרגע שיחנו את המכוניות שלהם בחנייה של הרכבת, ייתכן שכבר יסתכלו סביבם בתקווה להתראות. אם הם אכן ייפגשו, ייתכן שהאשה תסמיק. היא לא תסמיק משום שפינטזה לפני זה על סקס איתו, אלא מעצם הפגישה הסתמית שהיא חשבה עליה מפעם לפעם במהלך השבוע שחלף.

דמיון יוצר ציפיות, וציפיות יוצרות משיכה. אחר כך, יש עוד שבוע ועוד שבוע, הרבה שבועות בין הנסיעות ברכבת, ויתכן שהדמיון שהתחיל מסתמיות יחגוג בסוף ניצחון גדול של רגשות.

הם אולי ישאלו זה את זה "למה דווקא אני?", או "מה מצאת בי שגרם לך להתאהב?", ואז, המלצה שלי, ראוי להגיד את האמת - "כי יכולתי לדמיין אותך איך שאני רוצה".

• יש לכם דילמה בענייני רגשות ויחסים? כיתבו לנו, ואולי נבחר להתפלסף עליה כאן.