זמביה: לצפות בחיות בספארי לילה זה ממש ג'ונגל

בלוסאקה (Lusaka), בירת זמביה, הצטיידנו בציוד. לוסאקה היא אומנם עיר קשוחה ומלאה גנבים, כמו בכל עיר גדולה באפריקה, אבל יש בה מקום לעשות קמפינג שנמצא 10 ק"מ מהמרכז ושוכן באמצע מרחבים ושדות. בלילה הזברות נכנסות למחנה לקצור את העשב, ושני צעדים מחוצה לו יש ג'ירפות, באפלו ואימפלות. חוויה שלבטח שווה קמפינג בשטח.

• חלק א': כן, אנחנו כן רוצים לזמביה, ועוד איך! 
  

יעדנו היה קפואה הצפונית (Kafue National Park). במשך יומיים טעינו בדרך בגלל הסבר קלוקל של מקומי ומחסור במפות. כשירד הערב ראינו כפר קטן וביקשנו להקים בו מחנה לא רחוק. המקומיים הסכימו בשמחה, והילדים הלכו לשאוב מים מהבאר ולשטוף כלים. לראות את הילדים סוחבים קערות וסירים על הראש, חוזרים מהבאר - זו משמעות הטיול באפריקה עם ילדים: להחזיר אותם לבסיס, לראשוניות ולראות כמה הם נהנים ולומדים על החיים האמיתיים.

מפת זמביה

למחרת הגענו לנהר קפואה (Kafue), ועלינו עם שני כלי הרכב על מעבורת רעועה שנוסעת על כבל. את המעבורת מושכים מקומיים עם ידית עץ שמתלבשת על הכבל. אחרי שתי דקות, כל הילדים עברו הסבה למושכי מעבורת בעצמם, הידית מתלבשת על הכבל ומזיזים אותה בכוח השרירים קדימה ואחורה. לשמורת קפואה הצפונית חזרנו אחרי חודש, ובסך הכל זוהי השמורה הגדולה בזמביה. המדינה משקיעה בה רבות בדרכים שנסללות, באתרי קמפינג פרטיים, בתנאים טובים ובמדריכים מקומיים, אבל מה שקשה להביס זה את זבובי ה"צצה" שעוקצים בתקופות החמות יותר.

במקום הקרנפים שהשמידו המקומיים בזמביה, הם קונים עכשיו קרנפים מזימבבואה ומנסים להרבותם. למרות שקפואה מקסימה, אם מתאמצים מעט יותר אפשר להגיע לשמורת לואנגווה הדרומית והצפונית (Luangwa Park). לשם הגענו בסבב השני של המסע, אחרי שהחברים חזרו לארץ וחוקר מקומי סיפר לנו נפלאות על השמורות האלו.

נהר הקפואה שעובר בשמורה הגדולה בזמביה

בכל בוקר מניקים את ההיפופוטמית התינוקת בבקבוקי חלב

לפני הביקור בשמורה נסענו להגשים חלום: לבקר במקלט Chimfunshi, שבו נמצאים שימפנזים בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם קונגו. הדרך עוברת בכל ערי הכורים ושם פגשנו את זמביה המתועשת. הגענו בערב, ואחת מבעלות המקלט, סיליה, שלחה אותנו להקים מחנה במרחק שבעה ק"מ מהמקלט, על גדות נהר קפואה. הקמפינג מגודר בגלל בילי, היפופוטמית שנמצאה באזור כשאימה מתה, וגודלה אצל בעלי המקלט, דייוויד ושליה סידל. השנה חוגגת ההיפופוטמית משקל של שני טון, וכשמגיעים אורחים - היא באה לבקר.

דיוויד, בעלה של שליה, נפטר והיום מנהלות את המקלט בתו, סיליה, ואשתו שכבר לא צעירה אבל עדיין בכל בוקר בשבע וחצי יוצאת מביתה עם שני בקבוקים חלב, בכדי להניק את התינוקת שלה - בילי ההיפופוטמית. אחרי ההנקה בילי נכנסת לנוח בחצר, בבריכת דגים קטנה.

הנשים קיבלו אותנו בחום, ושמחו לשמוע על המקלט שלנו בארץ (דנדן ואני הקמנו מקלט לחיות בר בצפון הנגב), ועל המשלחות להצלת חיות בר שאנחנו מארגנים. סיליה הפגישה אותנו עם שוקו ולבן, שני שימפנזים שהגיעו מהספארי בתל אביב. המקלט מנוהל ומתוחזק להפליא, ומעל 100 שימפנזים ניצלו בזכותן, וחיים במכלאות של עשרות דונמים של יער מגודר בגדר חשמלית. בזמן ההאכלה, רואים עשרות שימפנזים מתקבצים בהתרגשות, חלק מהם שאינם מסתדרים בלהקה, אוכלים בתוך כלובים. כשהאוכל נזרק מעבר לגדרות אפשר לצפות בהתנהגויות, במריבות, בנתינה, באימהות שאוספות אוכל לילדיהן, בזכרים שנאבקים על מעמדם ובצעירים שמנסים לגנוב מהבוגרים.

שימפנזים במקלט Chimfunshi. מי שרוצה מוזמן לעזור ולהתנדב

בחצר ביתם של סיליה ואימה גרים השימפנזים הצעירים, שאותם מוציאים בכל בוקר לטיול ביער (100 דולר להצטרף לטיול שכזה). למחרת בבוקר סיפרה לנו סיליה כיצד שימפנזה שהגיע אליהם מקונגו, שם היה כלוא ולא ראה בחייו שימפנזה אחר, ראה לראשונה את אחיותיו השימפנזים. ברגע הראשון הוא היה בהלם, אבל דקה אחרי הוא רץ לאחד הצעירים, התחבק איתו וצעק מרוב אושר.

שליה, שנמצאת בשנות ה-70 של חייה, ראתה וחוותה הרבה בחיים אבל בעודה מספרת לנו את הסיפור, עדיין זלגו דמעות מעיניה. במקלט יש גם מבני לימוד ובקתות הארחה למתנדבים ומבקרים. הכל מסודר ונקי, והמקלט שוכן באזור החווה של המשפחה, שגם מממנת חלק מהוצאותיו.

בשנת 2000 הם קיבלו תקציב גדול והפרויקט הונף וצמח למה שהוא היום. מי שרוצה לעזור מוזמן להיכנס לאתר שלהן. היינו בהרבה מקלטים בעולם, ואני יכולה להעיד שזהו אחד המקלטים הטובים והמקצועיים שראיתי. במחנה הילדים היו עסוקים בלבנות מקלט לקרפדה שמצאו בשטח. הדמיון שלהם בטיול עבד שעות נוספות - כשאין טלוויזיה, בית ספר, חברים, מחשב וצריך להשתמש במוח כדי להעסיק את עצמך, הדמיון נכנס להילוך גבוה. כמובן ששחררנו את הקרפדה בסוף.

אתה והמים בטנגו אישי

יום אחד הגיע המקומי האחראי על הקמפינג עם שני ילדים קטנים. הוא נראה כועס, תפס את הילדים באוזניים וגרר אותם. הוא סיפר שהם הסתובבו במחנה וגנבו דברים. הם השיבו לנו את הגנבה וליבי נחמץ: מכל הציוד היקר שהשארנו באוהל הם גנבו שני דינוזאורים קטנים מפלסטיק של עיטם, שנשארו על המחצלת. אני בטוחה שאין להם מה לאכול, אבל מה שהכי ריתק אותם היו הצעצועים.

בדרך ללואנגווה הצפונית (Luangwa), עצרנו לישון בצידי הדרכים כשכל לילה ישנו ליד מפל. זמביה היא לא רק מדינה של חיות ויופי, היא בעיקר מדינה של מים ומפלים. אז נכון שאין כמו מפלי ויקטוריה העצומים, אבל יש בה מאות מפלים מדהימים שכמעט ולא מוכרים. אתה מגיע למפל של עשרות מטרים בצורות מדהימות על סלעים שחורים, יערות מסביב, מים צלולים, חיות וציפורים ואתה מקים מחנה לבד - אתה והמים בטנגו אישי. לילדים, עצירה ליד מים זה כיף. הם נכנסים לשחק במים הקפואים, משתוללים בין הסלעים ואני יכולה לשטוף כלים ובגדים. כשיש מים לא חסר דבר, והמים בזמביה זורמים ללא הפסקה.

מדינה שהמים לא מפסיקים לזרום בה. מפלי ויקטוריה

לילה אחד עצרנו בקמפינג אצל מקומי לבן שיש לו מעיין חם וטבעי ליד הבית, ונהר הקפואה זורם לו בתוך אזור הקמפינג, במקום שנקרא Shiwa Ngandu. בערב, כשקר, ניתן להיכנס למים בחום של 37 מעלות. חול לבן בעבע בין אצבעות הרגליים שלנו, ורבצנו שם בכדי לנקות את הגוף שבמשך חודשיים טולטל בדרכי עפר מאובקות. אפילו הרגליים השחורות של הילדים נוקו.

להקה של אריות אוכלים באפלו בלילה

לשמורה הגענו אחרי נסיעה של יום, שהסתיימה ב-10 ק"מ בתוך חול אדום שהגיע עד דלתות האוטו. לא יכולנו לנשום מרוב חול ולא יכולנו לפתוח חלונות (תשכחו ממזגן). כל הציוד הפך לחום אדום, הרכב שט לו בחול והגענו לשער השמורה בהלם כשאנחנו משתעלים ואדומים. עצרנו להפסקה והשומר במקום הרגיע אותנו שבשמורה הדרך טובה יותר, הסביר לנו איך לנסוע ושמח מאוד שהגענו.

אין אף תייר אחר בקמפינג של השמורה (כרגיל אנחנו לבד), והשומר אמר שיודיע בקשר שאנחנו צריכים להגיע, ואם ניתקע (בכל זאת הרכב שלנו לא חדש) הם יבואו לחפש אותנו. את הנהר לא חצינו במעבורת כי המים היו נמוכים. אחד מהפקחים רץ לקראתנו והראה לנו את הדרך הבטוחה במים - היינו מאושרים. 

הגענו לגבעה הצופה על הנהר ושם הקמנו אוהל. כל עובדי הקמפינג היו לרשותנו ושמחו שהפגנו להם את שגרת היום. התייר האחרון שישן פה עזב לפני ימים רבים, והפקחים המשועממים הצטרפו לסאפרי לילה שלנו ומצאו לנו גולגולת של היפופוטם, שיניים של פילים, חיפשו איתנו נמר עד שמצאנו אחד, וגם הראו לנו להקה של אריות שאוכלים באפלו בלילה.

לביאה שואגת בסאפרי לילה

קמתי בבוקר עם רעש מוזר: שני היפופוטמים רבו מולנו מי יעלה ראשון על גדת הנהר, והזכירו לי את ילדיי. בזמביה אוכלוסיית ההיפופוטמים הגדולה בעולם - לא פלא כשיש כל כך הרבה מים. באחת הנסיעות נבהל מאיתנו היפופוטם שבדיוק יצא מהסבך - התפקענו מצחוק: ישבן אדיר רץ וענתז מולנו...

כמובן שבכל הנסיעות היינו על גג העולם, וחוץ מזבובי ה-צצה שעקצו אותנו (הם הכי אוהבים לעקוץ בנסיעה, כי הם רגילים לעקוץ חיות שהולכות) ומנבט, בתי, שהייתה חולה - הכל היה מושלם. הכרזנו, הילדים ואני, שזו שמורת הגשמת החלומות, למרות שבלילה האחרון כולם רצו לשירותים, כנראה נדבקו מנבט.

טעמנו את זמביה וחלום חדש נרקם: להגיע למזרח-המדינה. שמענו סיפורים מרתקים על המזרח שהוא אפילו יותר נידח ובתולי, וכל טיול מייצר לנו עוד חלומות. לכן, כנראה, לעולם לא נפסיק לטייל.

• דנדן בולוטין, אתנו-בוטנאי, מרצה ומדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח
  

• לילך לוי-בולוטין, ביולוגית ומנהלת מקלט לחיות בר