כשנפרדו היא היתה עם אחרים, וקשה לו עם זה
פרידה של אוהבים לא נתפשת כפרידה מוחלטת, ובכל מקרה - לא מהיום למחר. אשה שכבר למחרת מתרועעת עם גברים אחרים נתפשת כבוגדנית, וגבר נחשב מניאק. התרבות מכתיבה לנו שאי אפשר להתגבר לגמרי על אהבה, כפי שמלמד גם סיפורו של אדון סלומון בספרו של אמיל אז'אר, "חרדתו של המלך סלומון"
"אני בן 26 והיא בת 24", כותב בועז (שם בדוי), "הכרנו ביום ההולדת ה-16 שלה. נתנו לרגשות להשתולל. נפרדנו כחצי שנה אחרי תחילת השירות הצבאי, אם כי לא הפסקנו לחשוב אחד על השני. בסיום השירות הצבאי חזרנו להיות בקשר למספר שנים, שבמהלכן הקמתי שני עסקים. ואז, בגלל הלחץ, החלטתי לנקות את הראש בתאילנד. הגעתי להחלטה מבלי לערב את בת זוגי. מובן שההחלטה הובילה לפרידה נוספת. חזרתי לארץ כעבור חודשיים וכבר לא היינו יחד. הרגשתי בדידות וניכור, ושני העסקים כשלו ונסגרו. החלטתי לנסוע לארצות הברית, בה שהיתי כשנה וחצי והקמתי עסק נוסף. חזרתי לפני חודש לארץ, כי המחשבות על אהובת ליבי לא הרפו ממני ורציתי לראות מה יקרה".
פרידה של אוהבים, כך נראה, אינה פרידה מוחלטת, ובכל מקרה - לא מהיום למחר. מקובל, לדוגמה, לצפות לתקופת צינון מרגע הפרידה ועד שמתחילים לפזול אל נשים או גברים אחרים. אשה שכבר למחרת מתרועעת עם גברים אחרים, נתפשת כבוגדנית, אם לא סוג מתקדם של זונה, וגבר נחשב לסתם מניאק חסר ערכים. מישהי כתבה לי פעם שהיא משתדלת לשמור על חודש של איפוק בין הגבר הקודם שלה לבין הגבר הבא.
מה צריך יותר מזה כדי לחזור ולהגיד שפרידה של אוהבים אינה מוחלטת גם לאחר שנים כה ארוכות? אז מה אני רוצה מבועז, שבסך הכל חי בנפרד מהחברה שלו כשנתיים בלבד? הקנאה שלו אולי לא יפה, אבל בכל זאת אפשר להבין אותה.
"חרדתו של המלך סלומון", שיצא לאור בראשונה ב-1979, הוא ספרו הרביעי והאחרון של אמיל אז'אר (מחבר "כל החיים לפניו"), שם העט של הסופר הצרפתי-יהודי רומן גארי. הספר תורגם מחדש מצרפתית בידי ניר רצ'קובסקי ויצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. "כרגע אנחנו שוב יחד, לאחר שנפגשנו במקרה באיזה בר", מתאר בועז את הדילמה בפניה הוא ניצב בימים אלה. "מובן ששנינו מאוד אוהבים ומעריכים הרבה יותר זה את זה ורואים את הקשר מגיע לשלב הבא בעתיד הקרוב/רחוק. בכל התקופות שלא היינו ביחד, היא ניהלה קשרים עם גברים, כולל קשר של שבעה חודשים שהיא מתארת אותו כרציני. הם גרו ביחד וניהלו חיים משותפים. אני לא ניהלתי קשרים עם אחרות מעבר לקשר אחד בן שבועיים, שגם הוא הסתיים בגלל שחשבתי עליה. אני לא יכול לבוא אליה בטענות, אבל העניין הזה בהחלט מעיק עליי".
קלות דעת זנותית
לכאורה, אין כאן דילמה. המועקה של בועז אינה ראויה. אין מקנאים לאשה בגלל מעשיה בימים שהיא לא היתה איתו. חייבים לגנות בכל פה קנאה כזו. מיותר אפילו להסביר למה. אבל בועז נמצא בחברה טובה ומקובלת. יש אצלנו אוזן קשבת לבעיה שלו. גם אם היא מקוממת, עדיין היא מתקבלת אצלנו על הדעת.
אני מכיר זוג שחוזר ונפרד לעתים קרובות (הפרידה היא בדרך כלל ביוזמתו, והחזרה ממנה היא בדרך כלל ביוזמתה), ובכל פעם שהם חוזרים להיות ביחד, הבחור עושה סצינות של גועל וקנאה בגלל הבחורים שהיו לה בזמן הפרידה. איך יכולת? הוא שואל בלי להניד עפעף, והיא מתייסרת.
עוד מבט:
סוף סוף הבנתי למה כל כך הוטרדתי מהיותי קנאי
ראבק
בעוונותיי, נולדתי קנאי. קינאתי בחברים שלי שהיו מגיעים במקום הראשון בריצת 100 מטר, בעוד שאני לא סיימתי את עשרת המטרים הראשונים. קינאתי באלה שעשו מיליונים בבורסה כשאני רק הפסדתי. קינאתי גם באלה שתמיד הסתובבו עם הבנות הכי נחשבות. בגלל זה אני מבין קינאה
אפשר להבין את מי שמרגישים שהם לא מסוגלים לעבור הלאה כל כך מהר, כמו שאפשר להבין את מי שמרגישים, דווקא בגלל הפרידה, צורך עז למצוא מחליפים מהר ככל האפשר. אבל אלה שאינם ממהרים - נחשבים לערכיים יותר. התרבות שלנו מכתיבה לנו שאי אפשר להתגבר על אהבה מהיום למחר.
המוות הוא דוגמה טובה. מוות הוא הפרידה הכי מוחלטת שאפשר להעלות על הדעת. הוא לא משאיר אחריו שום סיכוי של חזרה. למרות זאת, הוא נתפש לעתים דווקא כברית עולם. מצפים אצלנו מהאלמנה או האלמן, בעיקר מהאלמנה, לתקופת צינון שתימשך לפחות שנה שלמה, אם לא לכל החיים.
גבר מקסים שמרגיש וחושב כמו מאהב טבעי
מתי בכל זאת, אם בכלל, אפשר לומר שפרידה של אוהבים היא כבר פרידה לכל דבר? האם פרידה של משהו כמו 35 שנה יכולה להספיק? תשמעו סיפור. הסיפור לא אמיתי, אבל תגידו בעצמכם עד כמה הסיפור הזה מתקבל על דעת.
אני לוקח את הסיפור הזה מתוך ספרו המבריק של אמיל אז'אר (שם העט של רומן גארי) "חרדתו של המלך סלומון". הספר, שיוצא כעת בתרגום חדש, מספר על אדון סלומון, בן 84, שנפרד 35 שנה קודם לכן ממדמואזל קורה, אבל הוא ממהר אל בית חולים לאחר שנודע לו על נסיון ההתאבדות שלה. האם הוא דואג לה? אולי, אבל לא זו הסיבה שהביאה אותו לשם. הוא חייב לדעת אם מדמואזל קורה רצתה למות בגללו.
שנים של פרידה, ועדיין חשוב לו לדעת שהיא רצתה למות בגלל ההתעלמות שלו ממנה לאורך השנים. הוא פגש אותה אמנם עשר שנים לפני זה, כשהיא ענייה מרודה, והוא קנה לה דירה ומשלם לה מאז קיצבה חודשית נדיבה, אבל שום דבר מעבר לכך. הוא המשיך להקפיד על הפרידה ביניהם, שתחילתה בבגידה של מדמואזל קורה. ועדיין, הוא רוצה לשמוע מפיה שהוא הסיבה לנסיון ההתאבדות שלה.
מבט פסיכולוגי:
"חזרנו אחרי פרידה, אבל אני כבר לא סומך עליה"
גלית לזר
בתוך זוגיות סבוכה עם עליות ומורדות הוא גילה שקצת לפני שיצאו לתקופת צינון היא בילתה לילה עם מישהו אחר. עכשיו הוא חושד כל הזמן. האם ניתן לשקם את האמון שאבד ולהחזיר את היציבות?
אי אפשר לפטור את הסיפור של אז'אר בעובדה שהוא סיפור ספרותי. אדון סלומון ומדמואזל קורה הם אכן בסך הכל דמויות ספרותיות, די מוקצנות, בעיקר אדון סלומון, ובכל זאת הסיפור שלהם מתקבל על הדעת כסיפור אמיתי. אדון סלומון נראה בתרבות שלנו דוגמה טובה לגבר טבעי שמרגיש וחושב כמו מאהב טבעי. והוא נראה אפילו גבר מקסים.
אהבה אינה נעלמת כליל
אהבה אינה נעלמת כליל בפרידה. פרידה היא חופש ממחויבות, אבל לא חופש גמור מרגשות. אני לא מכיר מחקר שבדק עובדתית את הקביעה הזאת, אבל אפשר להסתמך על התרבות שלנו, שמתייחסת לגישה הזו בעין יפה.
נקמנות, שנאה, קנאה, מועקות, געגועים, צביטות בלב, סקרנות מיוחדת ועוד ביטויים כאלה, אינם נפרדים מבני הזוג גם לאחר שנפרדו וגם לאחר שעבר מאז זמן רב. אפשר לגנות את בועז על הקנאה המקוממת שלו בגברים האחרים שהיו עם החברה שלו בימים שהוא נפרד ממנו, אבל התרבות שלנו מגלה כלפיו הבנה גדולה.
מדמואזל קורה מסבירה את זה טוב ממני. "אילו היה שוכח אותי", היא אומרת על אדון סלומון, "הוא לא היה מסרב כל כך לסלוח לי, אחרי עשרים וחמש שנים".
- יש לכם דילמות בענייני רגשות ויחסים?
אתם מוזמנים לכתוב לאבינועם, ואולי נבחר להתפלסף על כך כאן.
לפנייה לכתב/ת 
העניין בהחלט מעיק
צילום: Index Open
_a.jpg "עטיפת הספר")
תרגום חדש
עטיפת הספר
מומלצים
