בואו, אני אלמד אתכם איך להתמקח

לעין הבלתי מלוטשת אני ודאי נראית כמו מולטי-טאלנטית מטורפת. יפה, חכמה, מצליחה, מעניינת, שנונה, כותבת, תופרת, מתחזקת בלוג, אם חד הורית לפקינז אלוקי. בקיצר, כולי מושלמת. אלא שהמציאות בשטח הוכיחה לא פעם שיש דברים שאני כנראה לעולם לא אצליח לעשות כמו שצריך. למשל, לבשל (באמשלכם, שרפתי פעם סיר שלם אחרי שניסיתי להכין אורז ולא חשבתי שצריך להוסיף לו מים), לעשות סקס כמו בנאדם בוגר ואכפתי (הגישה שלי בכל הנוגע לנושא היא "אני פה. בזה עשיתי את שלי"), לשלם חשבונות בזמן ובכלל להתנהל מול בירוקרטיה (נשבעת לך, מוטי משומה 1, אני לא מנסה להעלים מס, כאילו, הייתי אמורה להיוולד עם הידיעה שצריך לדווח על הכנסות בסוף שנה?!), לנהל מערכות יחסים (זה נראה לכם לא מוסרי שהייתי מאורסת פעם רק כי נורא רציתי את הטבעת?), או כל דבר אחר שקשור במספרים, חוטי חשמל ותינוקות.

יש רק כישור אחד שלא ניתן לקחת ממני את ההצטיינות בו, והוא היכולת לגרום לסוחרים להבין שהם הכי חיים בסרט לגבי המחירים שהם מנסים לדפוק לי על

 המוצרים שלהם. כידוע, אין לי צלם אנוש, בעיקר לא בכל הנוגע לשופינג ולסיפוח נכסי צאן כותנה למלתחה המתוקתקת שלי. לשמחתכם, בטור הנ"ל החלטתי לחלוק עמכם כמה משיטות הבוטיק (על משקל שיטות מגה איכותיות ונחשקות) היעילות ביותר להתמקחות עם סוחרים, זבנים ונותני שירות למיניהם. השיטות פותחו במהלך 26 שנות רכישה אדוקה על גבול הטקסית, וכן, אני מצפה לטוקבקי תודה מרגשים.

אני מתארת לעצמי שמרביתכם מרימים כעת גבה. הרי ברור לכם שכאשר אני חודרת למתחם קניות אני ודאי נראית כאחרונת הסאקריות הלבנבנות. מבטי מדיף ניחוחות מתנשאים, שפתיי מכווצ'צ'ות ברשעות בריטית-אנה-ווינטורית רופסת, ועור השנהב שלי נוצץ אדמומיות מיוזעת. כל אלה מסמנים לבעל החנות, ממש כמו זנבו הצבעוני של הטווס המיוחם, שהנה הגיע עוד מפלס בווילה. מעולה. מכירים את קלישאת ההפיכה של לימונים ללימונדה? אז כן בנות, זה לגמרי בקטע של לבלבל את האויב, וכשהם הכי לא מצפים לזה, אני מצליחה לקבל בדיוק את מה שתכננתי לקבל. הן רק אני יודעת שעוד שנייה אני מפג'ענת פה את כל החנות ב-250 שקל, וגם זה לפני הנחת VIP.

שווקים, כידוע, הם מקום נפלא לצאת עם עסקאות יום הדין. בין הישגי השוק המרשימים ביותר שלי: הורדת מחיר של מעיל עור הורס מ-400 ל-35 שקל ורכישת כמות קילוגרמית של שמלות וינטג' הורסות (וינטג'-וינטג'! כאלה עם תוויות בעברית מימי ההעפלה) בסכום של 5 שקלים הפריט.

השיטה היעילה ביותר להתמקחות בשווקי פשפשים היא להחליט מראש כמה בא לך לשלם ואז לפעול בצורה הבאה: תני לסוחר בדיוק את סכום הכסף שאת מוכנה לשלם וטעני שאת הולכת לכספומט להוציא את שאר הסכום. אחרי כרבע

 שעה חזרי לזירת הפשע וספרי שהתחרטת. אחד מהחוקים הלא כתובים אך הידועים ביותר בעולם הפשפשים הוא שכסף שהונח בידו של סוחר לעולם לא ייצא משם. הוא יעדיף לתת לך את כל החנות בסכום הזה מאשר להחזיר לך את עשרים השקלים העלובים שפרגנת לו. קאצ'ינג! המציאה שלך. תתחדשי!

אגב, אל תחשדו לרגע שההתמקחודדיאדה שלי אוזלת ברגע שאני נוטשת את הבוטיקים. בעוונותיי, אני מכהנת גם כמלכת האופל של נהגי המוניות. כבחורה שגרה במרכז תל אביב ולא מוכנה ללכת מטר ברגל, אני נאלצת בעל כורחי לממן מוניות על ימין ועל שמאל. ומכיוון שמופרז בעיניי להוציא כל כך הרבה כסף על משהו שמבחינתי אמורים לספק לי בחינם, התאפסתי על שיטות להוזלת מחירי הדלק שלי. דמיינו אותי עומדת בכיכר רבין ומחשבת את צעדיי לכיוון חולון (מדובר, כמובן, בדוגמה תיאורטית לחלוטין. מעולם לא הייתי בחולון). עוד לפני שאני עוצרת את המונית אני מחליטה כמה בדיוק בא לי להשקיע בנסיעה. 15 שקל מכיכר רבין למרכז חולון – הכי לגיטימי. כשנהג המונית מגיע אני מסמנת לו לפתוח את החלון הקדמי ושואלת בתמימות של ילדת פרחים מפגרת בדרכה לפסטיבל ערד 92': "תגיד, 15 שקל מביאים אותי לחולון? זה פשוט בדיוק הסכום שיש לי כרגע בארנק". עובד בכל פעם.

טיפ קטן לסיכום: הדבר הגרוע ביותר שאתם יכולים לעשות בבואכם לפג'ען מחיר הוא לנקוב בצמד המילים הלא רלוונטי: "יש הנחה?". בתי עסק אינם עמותות ללא מטרת רווח, ונימוס ממש לא הולך להרשים שם אף אחד. כאילו, באמת נראה לכם שמישהו יענה לכם "כן"?! כשעבדתי בחנות תכשיטים במדרחוב בן יהודה הירושלמי, האמריקאיות הטחונות של פרויקט "תגלית" היו מעמיסות סחורה, שולפות את הארנק, ושנייה לפני החתימה על ספח האשראי מעפעפות לעברי "Can I have a discount?". אבוי, איזה חובבנות מביכה. אני רוצה להאמין שלכן, בנות ישראל הכשרות, זה לעולם לא יקרה.

יעל עם מיטב המציאות משוק הפשפשים. שווקים הם מקום נפלא לעסקאות יום הדין (צילום: דותן מורנו)

רוצים עוד? לכל הטורים של יעל