ה-control freaks של התרבות היהודית

תקרצפו, תקרצפו

ערב פסח ומצוות הקירצוף מכה בנו. עוד מעט יתמלאו חדרי המיון בנשים שעבדו קשה מדי, בילדים ששתו בטעות אקונומיקה, באנשים החליקו על רצפת המטבח, ובדאבי הלב שלא יכולים להתמודד עם שאלת השאלות: "איפה אתם עושים את הפסח?"

בפסח תאוות השליטה על החמץ לא יודעת גבולות. כאילו אנו מבקשים לומר לעצמינו שאפשר באמת למיין את העולם, אפשר להציע סדר, אפשר למצוא שם ומקום לכל פרט במציאות. חדרי המיון בבתי החולים הם עדות חזקה לקשר הקשה בין תאוות שליטה לאיבוד שליטה. ככל שננסה לשלוט במציאות כך נגלה שיכולת השליטה חומקת בין ידיינו העמלות. פסח הוא הזדמנות לעסוק בדרכים בהן מבקשת התרבות היהודית לגווניה להציע שליטה במציאות הכאוטית של חיינו.

בנחמת הפרוצדורה ננוחם

התרבות הכהנית היא עוד הזדמנות להתבונן על התאוות שלנו לשליטה במציאות. פרטים ופרטי פרטים של פעילויות במקדש שנועדו להציע מתכון מדויק להתמודדות חוויות החיים.

התרבות הכהנית היא תרבות של control freaks. דבר לא נסתר מעיניה. נדמה ששום פרט במציאות לא נותר נטול מענה. לכל חווית חיים יש קרבן מדויק, יש ממונים על הקרבה ויש מקום הקרבה. בנחמת הפרוצדורה ננוחם. ספר שמות מסתיים בסיום מלאכת בניית המשכן: "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ, לג) ומייד פוצח ספר ויקרא בתיאור עבודת הקרבנות במשכן (ויקרא א, א-ב): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

היכן ממקמים את הטעויות

פרק ד' בספר ויקרא מוקדש לטעויות "נפש כי תחטא בשגגה". בפרק מתוארת אפשרות השגגה של האדם הבודד, של הכהן, של הקהל כולו ושל הנשיא. כולם מועדים לחטוא בשגגה. אופציית השגגה היא חגיגה של ממש לתרבות ה-control freaks לגווניה. אפשרות הטעות והצורך לשוב לטעויות ולתקן אותן מייצרת מעגלים שלמים של עיסוק בשליטה ובחרדה מפני איבודה.

נשיא חייב לחטוא

האפשרות של חטא בשגגה מנוסחת במטבע לשון שמעידה על האפשרות שבחטא. יש אפשרות לחטוא ויש אפשרות לא לחטוא: "נפש כי תחטא" "אם הכהן המשיח יחטא" "ואם כל עדת ישראל ישגו". רק ביחס לנשיא לא נמצאת מילת ברירה, תיאור קרבן החטאת של הנשיא נפתח בקביעה: "אשר נשיא יחטא". חז"ל שרגישותם הלשונית אינה יודעת גבולות, מעלים את האפשרות שחטאו של הנשיא, בניגוד לשאר העם, הוא גזירה. הנשיא חייב לחטוא ואין אפשרות אחרת (מסכת הוריות דף י עמוד א).

מבחינתם של חכמי המשנה הנשיא המתואר במקרא הוא המלך. האם בקביעתם שנשיא חייב לחטוא הם לועגים למעמד המלוכה (שאינו אהוב עליהם במיוחד)? האם הם מתארים עובדת חיים פשוטה ועצובה ולפיה מי שמורם מעם לא ישרוד בלי שרבב ידבק בו? האם לפנינו מדרש הטוען שעצם חווית הנשיאות היא חטא? כך או אחרת, במעמד המלוכה, נסדק סדק בחווית השליטה המציאות. אף אדם לא קרוב באמת לאלהים, האיש שאמור לשלוט במציאות יותר מכולנו, המלך, חייב להחטיא את חווית השליטה, הוא חייב לחטוא.

יידישע פיראטן

מיד לאחר הדיון החז"לי בביטוי 'אשר נשיא יחטא' מובאת אגדה מרתקת על שני חכמים שקבלו העלאה בדרגה (הוריות דף י עמוד א-ב)

רבן גמליאל ורבי יהושע הפליגו בספינה, רבן גמליאל לקח עמו פת, ורבי יהושע לקח עמו פת וסולת, הסתיימה הפת של רבן גמליאל וסמך (רבן גמליאל) על הסולת של רבי יהושע. אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע) מניין ידעת שנתעכב כל כך הרבה שהבאת אתך סולת? ענה לו: כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי: שמא יעלה ויתעה אותנו. אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): כל כך (הרבה ידע יש) בידך ואתה עולה בספינה? השיב לו רבי יהושע: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש.

נתן דעתו להושיבם בראש (בית המדרש). כשעלה, שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם.

האם יש עניים חכמים?

וכיוון שב-control freaks עסקינן שואל רבן גמליאל את השאלה המקוממת: 'אם אתה יודע כל כך הרבה מדוע אתה נדרש לנדוד לפרנסתך' אתם מבינים את השאלה?! ממעמקי תאוות השליטה מתעורר ברבן גמליאל אותו שד קטן (שמתעורר אולי גם אצלינו) ומסרב להאמין שאי אפשר לשלוט על המחסור והעוני, שעניים לא אשמים בעניים ושאין דרך להתגונן. אנשי ההלכה, כמו הכהנים, עסוקים בחיפוש דרכים לכמת את המציאות, להבין אותה עד תום ולנהל אותה. אך הם גם יודעים כמה פרדוכסלית שאיפה זו, והם מדי פעם (כמו בסיפור זה) מעזים להתבונן באירוניה מרירה על תאוותם להיות לאלהים.

כמה טיפות יש בים?

רבי יהושע לא מציע לרבן גמליאל הסבר לקשר בין עוני וחכמה, אלא מחריף את הקושי ומספר לו על תלמידים שהם חכמים ממנו ועניים ממנו: "שיודעים לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש". ואני לא מצליחה להשתחרר מהדימוי הנפלא לחכמה: "לשער כמה טיפות יש בים". לא פחות. אבל למה שמישהו ירצה לשער כמה טיפות יש בים? את מי זה מעניין? למה זה חשוב? את רבן גמליאל זה כנראה מרשים כיוון שהוא מייד מסדר לצמד מינוי נכבד.

לשלוט על הלא מודע

הים על תהומותיו הוא גם סמל ללא מודע. בתרבות של המזרח הקדום הים מסמל גם את מלחמת האלים, מלחמתם של מורדוך ותיאמת, ממנה נוצר היקום.

מי שיודע לשער כמה טיפות יש בים, יודע לשלוט על התהומות – תהומות הנפש ותהומות התרבות. מי שיודע לשער כמה טיפות יש בים, יודע לשלוט על הכל, אין לו 'לא מודע', הכל פרוס וממוין לפניו. הוא יודע להפריד בין חמץ לשאינו חמץ, הוא יודע למיין את הקרבנות בקפידה, הוא יודע לייצר הלכה לכל מציאות החיים. לחכמים ולכהנים היו תפיסות עולם דתיות שונות מאוד אך שתי הקבוצות בטאו משאלה קיצונית לשליטה במציאות.

אני לא יודעת מה הכהנים חשבו לעצמם על משאלת השליטה, אך מכתבי החכמים ניכר התחכום והביקורת העצמית שלהם, וכך גם באגדה שלפנינו. החכמים היודעים לחשב את טיפות הים, לא יכולים לדאוג לעצמם לבגד ואוכל. בדיוק כמו העם היהודי שיודע לייצר הלכה גאונית אך כושל בהתנהלותו במציאות. יתר על כן, שני החכמים שלפנינו לא חפצים בהצעת השלטון שמגיש להם רבן גמליאל, הם רוצים להמשיך לדעת הכל ולא לשלוט בדבר. הם נראים די מרוצים בעניות שלהם, ורק רבן גמליאל, שלא מבין את עולמם של הבוחרים בעניות כדרך חיים נותר בעמדת הנוזף-מתנצל: "שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

תודה מיוחדת למורה שלנו לספרות עדנה רש על ההזדמנות לקשור בחן ובתבונה רבה בין התורה והשירה הישראלית, ותודה ליונה וולך. לקראת ליל הסדר אני תוהה מה יעשה המפקח על הוראת הספרות עם טקסט הזונה המפורסם של יחזקאל (טז) הנקרא בגאון בליל הסדר: "שדיים נכונו ושער צימח ואת ערום ועריה". אופס, מזל שיחזקאל נמצא באחריות של המפקחים על הוראת המקרא.

שבת שלום