"חמודי, זה לא ספר, זה סלולר. טוויט טוויט"

אחת השאלות הנפוצות ביותר בתחום ספרי הילדים והנוער היא זו: "איך משכנעים ילד בן 10 לקרוא?" הרבה תשובות חכמות ופחות חכמות ניתנו על השאלה הזו, בשלל גרסאותיה, אבל אני רוצה להציע תשובה אחרת. מוכנים? התשובה היא: לא משכנעים.

הגיע הזמן שמומחי ספרי הילדים והנוער יבינו מה שכל מלכת כיתה מ-ז'2 הבינה כבר מזמן: לא רודפים אחרי אף אחד. מי שרוצה - שיבוא אלי, וגם אז מובטחת סלקציה קפדנית. ספרות היא מלכת הכיתה, לא פחות. אולי קצת חנונית, אבל חנונית עם גאווה. מי שבא, ברוך הבא. מי שלא רוצה – לא צריך. אין צורך לרדוף אחריו, לשדל אותו ולשחד אותו.

באמת, מה ילד אמור להרגיש כשרודפים אחריו עם עגבניה ומתחננים: רק עוד ביס קטן ודי! אם היתה מצפה לו התפוצצות משכרת של טעמים בפה, אף אחד לא היה רודף אחריו, נכון? לא זכור לו שרדפו אחריו אי פעם עם שוקולד. שוקולד לא צריך את מערכת יחסי הציבור המשומנת הזו. מספיק לו להיות טעים. אם רודפים אחרי עם הדבר האדום הזה, מסיק הילד בהיסק לוגי נבון, כנראה שיש לי סיבה טובה לברוח.

כך גם עם ספרים. מגיל אפס מסתובבת סביב ספרי הילדים מערכת יחסי ציבור חינוכית שאמורה "לעודד" את הילד לקרוא. "תקרא – תצליח!" מבטיחות לו כרזות בבית הספר. מומחים ל"עידוד האוריינות" מתכנסים בישיבות בורקס אפלוליות ומייבאים מחו"ל שיטות מתוחכמות מאין כמוהן ל"הנחלת אהבת הספר בקרב הגילאים הצעירים", או "ניצול חלון ההזדמנויות בגיל תחילת קריאה".

וואו, כמה שזה עוזר. כמעט כמו שיטת הבדידים להנחלת חשיבה מתמטית בגיל הרך. "תקראו ספרים", מייבבים ההורים. "תקראו ספרים", מתחננים המורים. "תקראו ספרים", מכריזים קמפיינים משומנים מטעם משרד החינוך או רשתות הספרים או ההוצאות לאור. לי זה נשמע כמו מלך שאף אחד לא אוהב אותו והוא מנסה להטיל צווים מלכותיים כדי שיהיו לו חברים. אי אפשר לזרז אהבה, טען הוגה הדעות פיל קולינס, וצדק.

תראו, התחפשתי לס.מ.ס! איזה מגניב אני!

הצד השני של הקמפיינים המטיפים-חינוכיים הוא הגישה החנפנית המוכרת במילים "זה-מה-שהנוער-אוהב-היום". אם אתם צריכים פרצוף עבורה, אתם מוזמנים להיזכר במנהל בית הספר מ'ארץ נהדרת' שמסתובב בכיתות, פועה "טוויט, טוויט" ומברר בעליצות אם "הכל טוסט?" קול, מאן.

אם זה מה שהנוער אוהב היום, למה שלא נתחבר אליו? הנוער אוהב מחשבים? קול, מאן. בואו נלמד אותו מתמטיקה דרך המחשב. הם יוכלו לתקתק על המקלדת בעיניים בוהות ואנחנו נקרא לזה "מהפכת התקשוב" ונקבל מלא תקציב. הנוער אוהב טלפונים סלולריים? קול, מאן. בואו נכניס להם ספרים דרך הס.מ.ס. אולי הם לא ישימו לב שזה ספר! טוויט, טוויט.

הוצאת הספרים "קצרצר" שהקים דדי צוקר משווקת תוכן ספרותי דרך הסלולר. לפי דיווחיהם, לא מעט סופרים הרימו את הכפפה וכתבו סיפורים קצרצרים שניתן לקנות ולקרוא בטלפון: יורם קניוק, אמנון דנקנר, שולמית לפיד ועוד. אפשר לראות בזה בסך הכל פורמט. הוא אמנם מכתיב קוצר יריעה מסוים, אבל לא מעט סיפורים גאוניים קצרצרים כבר נכתבו בעבר. לא קראתי את הקצרצרים שכבר פורסמו, אבל אני בטוחה שסופר טוב יכול לראות בזה אתגר ספרותי.

ההצעה האחרונה של הוצאת הספרים החדשה היא ספר בהמשכים לבני נוער בשם "סיפורו של ח...תיך" מאת הסופרת המצליחה זוהר אביב.

אביב מתייחסת להחלטתה לפרסם ספר סלולרי במילים אלה: "כיום היצע הספרים לבני נוער הוא נמוך. מסיבות תרבותיות בני נוער לא רוכשים וקוראים ספרים ולכן הספרים שיוצאים לאור - קצרים, נקראים בדרך כלל תוך שלושה עד שישה ימים, ומחירם גבוה. נתונים אלה הביאו אותי לכתוב לסלולר, ספר קליל, מצחיק שמדבר על נושא שקרוב לליבו של כל ילד. כולי תקווה שקריאה בסלולרי תעודד ותוביל את הילדים ובני הנוער לצרוך יותר ספרות במדיום שהוא זמין ונוח להם".

זה טקסט מעניין ולכן נתייחס לכל משפט בנפרד: "כיום היצע הספרים לבני נוער הוא נמוך... בני נוער לא רוכשים וקוראים ספרים". פשוט לא נכון. בשנים האחרונות יש פריחה בענף ספרי הנוער וילדים שרוצים בכך, ויש רבים שרוצים, מוזמנים "לצרוך" המון ספרים ארוכים, נפתלים, אינטליגנטיים ומרתקים.

"ולכן הספרים שיוצאים לאור - קצרים... ומחירם גבוה". אה, ספר סלולרי הוא מכשיר לצמצום פערים כלכליים במדינת ישראל? מן 'עזרה לנזקקים'? מתן בסתר? נכון בערך כמו הטיעונים של "צומת ספרים" לגבי מדיניות המחירים שלהם. מכירת ספרים "ארבעה במאה" או שיווק ספרים בסלולרי אינם פעילות כלכלית לצמצום פערים חברתיים. זו פעילות כלכלית להעשרת הנוקטים בה. 

"כולי תקווה שקריאה בסלולרי תעודד ותוביל את הילדים ובני הנוער לצרוך יותר ספרות במדיום שהוא זמין ונוח להם". הנה מגיעים טיעון "עידוד האוריינות" ו"זה-מה-שהנוער-אוהב-היום" כרוכים ביחד. אולי אפשר להתחפש לס.מ.ס כדי לעודד ולהוביל את הילדים "לצרוך" יותר ספרות, אבל בואו נסכם שקודם כל צריכה להיות ספרות כדי שאפשר יהיה "לצרוך" אותה.

אז איך הספר?

בעיני יש יופי פיוטי בעובדה שהספר הסלולרי הראשון לנוער נפתח במילים הבאות: "שלום לכם. קודם כל שתדעו – השם של הסיפור שלי? זה רק בשביל שתקראו. האמת היא שאני מכוער פחד".

כלומר, ההסוואה היא כפולה: נער מכוער שהספר בכיכובו קרוי "יומנו של חתיך" וספר שעושה קולות של ס.מ.ס. הכל כדי שתקראו בי, שתאהבו אותי, שתחשבו שאני קול. טוויט, טוויט.

וברצינות, העלילה, מתוך 10 הפרקים שקראתי, משקפת עולם קשה של הישרדות חברתית בו כולם מתאכזרים למכוערים והמכוערים עצמם מתאכזרים לאחרים יותר מכולם. עולם שכדי לטפס בו בסולם החברתי, יש לדרוך על השמנים והמחוצ'קנים, הזקנים, העניים, הנמוכים, השעירים ומי בעצם נשאר?

גם אם בסופו של הספר מצוי מוסר השכל חפוז, הדרך אליו מלאה צחוקים על חלשים. לצחוק על המנקה מבית הספר שהיא מכוערת ויש לה ריח רע מהפה, זה לא מצחיק. זה אכזרי. מצטערת אם אני לא קול. כבר לא מפחיד אותי לא להיות מקובלת.

אני לא טוענת כאן שיש להיאבק בשינויים שחלים בעולם הספרות. ברור שיש שינויים והטכנולוגיה היא חלק מהם. אפילו ז'אנר הרומן שנראה שתמיד היה כאן, הוא בסך הכל ילד בן כמה מאות שנים וכמו שהוא הגיע, כך הוא יכול לפנות את הזירה למשהו אחר.

האמת היא שאף אחד לא יודע מה מצפה לנו, אם הספר האלקטרוני יחליף את הספר המודפס, אם השפה הספרותית תשתנה ואיך. אבל עם כל השינויים, אני מאמינה שהצורך בסיפורים משובחים ומורכבים הוא צורך אנושי שלא יחלוף. לכן, אולי הגיע הזמן שנזקוף גב ונבין שספרים לא צריכים צווים, הכרחות, השתדלויות או הסוואות. הם באמת נהדרים בפני עצמם. תמיד עוזר כשההורים קוראים בעצמם ונותנים רושם שזה הדבר המעניין עלי אדמות (אחרי הילדים שלהם, כמובן).

ספרי קריאה הם זכות, לא חובה. תמלאו את הבית בספרים מעניינים, תגבילו טלוויזיה ומחשב ותראו איך הקסם קורה בלי מילה אחת של איום או שידול. ואם לא? אם הבית מלא ספרים ובכל זאת הילד עומד בגבורה בפיתוי ומעדיף לרקוד בלט? בסדר גמור. לא כולם חייבים לקרוא ספרים. אין רק דרך אחת לעולם עשיר ויצירתי.

לא צריך לעשות הרבה כדי לקרב מעריצים לספרים. כל עוד יכתבו ספרים טובים, יהיה מי שיקרא בהם. אנחנו, האנשים שכותבים וקוראים ספרים, נדרשים רק לשמור על ביטחון עצמי ועמוד שדרה, בלי רגשי נחיתות מול הילדים המגניבים החדשים בשכונה, האינטרנט והסלולר. הם יתנו מה שהם יכולים לתת, הספרים ימשיכו להעניק מה שרק הם יכולים ואנחנו נפסיק לצוות, להתחנף או להתכופף.

• יומנו של חתיך. זוהר אביב. להורדה יש לשלוח את המילה "חתיך" או "זוהר" או "אביב" למספר 8989. ניתן גם להרשם לסיפור באתר . 
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .