חד-הורית נשואה לעבד הייטק מודרני
אני תומכת נלהבת בצער בעלי חיים, צמחונית מלידה, וכל מדוכאי העולם ושות' נחים על כתפיי. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא תומך בי, אין אפילו קבוצת תמיכה אחת שמוכנה לקבל אותי
"אני טס הערב לבוסטון".
אני חושבת ששמעתי כסיסת ציפורניים עצבנית מעברו השני של הקו. הוא יודע שהמהלומה לא תאחר לבוא, ואני, למרות שביב אמפתיה שמסתנן אל השיחה, יודעת שאני בלתי ניתנת לעצירה.
"מה זה?" אני שומעת את עצמי צווחת בקול דק כסופרן ולא מאמינה על עצמי. כך במחי צעקה, מתכחשת לכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי על תמיכה בלתי מתפשרת בבנזוגי שיחיה, בעבודתו שמפרנסת אותנו בכבוד, ההבטחות שאני מבטיחה ומפרה בכל פעם מחדש.
שלום, אני אם חד-הורית, נשואה באושר יחסי לעבד הייטק מודרני. ולא, אל תגידו אמרנו לך, אמרתם, ידעתי, ובכל זאת בכל פעם שאני מקבלת שיחת טלפון כזאת (וזאת הרביעית השנה) אני קצת מבינה את הטיפוסים האלה שנכנסים לאיזה בית קפה בשעת צהריים תזזיתית, נאמר "ארקפה" ברמת החייל, ומרססים שם עד התקרה.
ולא שאני טיפוס אלים, ההפך הוא הנכון. אני תומכת נלהבת בצער בעלי חיים, צמחונית מלידה, וכל מדוכאי העולם ושות' נחים על כתפיי. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא תומך בי, אין אפילו קבוצת תמיכה אחת שמוכנה לקבל אותי.
ניסיתי בכל הפורומים באינטרנט אבל שם רק נשפו עליי בבוז. אני לא לסבית בארון, לא גרושה עם בעל שברח ולא משלם מזונות וגם לא רווקה שהחליטה לעשות ילד מתרומת ביצית.
ושלא תהיה כאן טעות, זה לא שבשאר ימות השבוע אנחנו משפחה מתפקדת במיוחד. אם הוא מצליח להגיע לשעת ההשכבה הוא מקבל מדליה, בדרך כלל הוא מגיע אחרי, לפעמים רואה את האפרוח רק בבוקר לפני שהוא שוב רץ לעבודה. רוב הזמן הדבר היחיד שאני יכולה לסמוך עליו הוא שהוא לא יצליח להגיע בזמן.
כן, אני שומעת אתכם מצקצקים בלשונכם, מה היא מקטרת, אתם אומרים, הוא עובד בהייטק, מרוויח ים של כסף, מכונית בליסינג ועוד שלל הטבות (אני בטוחה שתאירו את עיניי בנושא) ואני מצידי אומרת, ים יש בתל אביב, אבל עבודתו בהחלט מפרנסת אותנו ומאפשרת לי לעבוד מהבית, להיות פחות רווחית ולרדוף אחרי חלומות אמנותיים, הוא גם מאפשר לי להיות עם הילד שלנו מהצהריים ולא לגדל רגשי אשמה על זניחתו באיזה מעון עד חמש.
עד פה הכל נכון.
מתי חזרו האבות שלנו הביתה? חמש? חמש וחצי?
ועוד אני שומעת אתכם אומרים, גברת, כנראה שבעלך א. פראייר ב. חננה, או ג. בכלל לא רוצה להגיע הביתה אליך יא מכשפה (כל התשובות נכונות?). קחי אותו לשיחה ותדפקי על השולחן.
ואני אומרת, אתם ככל הנראה צודקים, אבל אולי, באווירת הרטרו המאוסה המשחיתה כל חלקה טובה, נחזור רגע אחורנית ונשאל את עצמנו איך הגענו לכאן? מתי חזרו האבות שלנו הביתה? חמש? חמש וחצי? שש? מתי הם התחילו להיות כל כך נעדרים מחיי המשפחה ואנו הפכנו לחד הוריות מכורח המציאות? מתי החלו המעסיקים לדרוש את חייו של אדם על חשבון משפחתו ומדוע צריך אדם לחיות בקונפליקט תמידי ולבחור בין העבודה לחיי המשפחה והזוגיות האמורים להניע אותו, לתדלק אותו ולדחוף אותו להישגים בכל תחומי החיים ובעבודה בפרט? האם הורינו היו הישגיים פחות? האם נתנו פחות תמורה למעסיקיהם?
או אנחנו או העבודה, הפעם אני לא אוותר
טוב, אז אחרי שהבנתי שאת בוב דילן במרוקו (או בפארק הירקון) אני כבר לא אראה והמציאות העגומה טפחה על פניי והאירה את עיניי, חשבתי שאולי הכי טוב יהיה פשוט לעזוב, לקחת את הילד, שתי מזוודות ופשוט לנסוע מכאן. אז הוצאתי את המזוודה מתחת למיטה, היה עליה עוד קצת שלג מהפעם האחרונה שביקרה בבוסטון. דומעת, תחבתי לתוכה כמה תחתונים חולצות וצעצועים, הפעם הוא יצטרך לבחור, הוא הולך להבין מה הוא מפסיד, זה או אנחנו או העבודה, הפעם אני לא אוותר, נראה לו מי חשוב באמת.
כששתיתי קפה אחרון לפני העזיבה, הקפאין, או אולי היה זה חלב הסויה, חידדו בי את ההכרה שרוב הסיכויים שגם אם נעזוב את הבית הוא בכלל לא ישים לב, ואת מכתב הפרידה הוא לא ימצא ויתקשר לבקש עזרה. אז ויתרתי על הרעיון ובמקום זה גיהצתי לו כמה חולצות וצחצחתי לו את הקרוקס, שייסע נקי ומסודר.
אולי הפעם אנסה להקים קבוצת תמיכה משלי, אאסוף לי עוד כמה חד-הוריות מוזרות ונקים לנו פורום באינטרנט שיעזור לנו להתמודד עם חוסר הוודאות היומיומית שלנו וחוסר היציבות הקיומית. ביחד נקים לנו פורום שככל הנראה יהיה רדום כמו ענף ההייטק שלא מוחה על תנאי העסקתו השערורייתיים, כי לנו החד-הוריות הנשואות אין זמן לצ'יטוטים, אנחנו גם אמא וגם אבא, גם בנות זוג תומכות וגם נשים עצמאיות, עובדות ויוצרות שמנסות להגשים את עצמן במציאות מגוחכת עד בלתי אפשרית.
אז אני עוד כאן, לפחות עד הפעם הבאה, עם המזל שלי בטח המעטפה של המילואים בדרך.
לפנייה לכתב/ת 
