שלושה ספרי ילדים פמיניסטיים

הנסיכה חכמולוגיה

כתבה ואיירה בבט קול, מאנגלית: דני פלג, הוצאת זמורה ביתן (לבני שלוש ומעלה).

בגלל קריאת התגר האירונית על המוסכמה המקובלת הגורסת שעל כל נסיכה למצוא לעצמה נסיך; בגלל האיורים המרדניים ושופעי ההומור; בגלל הרעננות החצופה; ולא מעט – בזכות התרגום היצירתי והממזרי.

מה הסיפור?

הנסיכה חכמולוגיה לא רוצה להתחתן. היא חיה לה חיים מלאים, נינוחים ומספקים, במחיצת חיות המחמד המוזרות שלה והדבר האחרון שהיא זקוקה לו הוא נסיך. סוללה של מועמדים-פוטנציאליים באה לבקש את ידה, אך חכמולוגיה הפרועה שלנו מעמידה אותם במבחנים שהם ממש מתקשים לעמוד בהם... כל זה עד שמגיע בלשחצר.

למה בבט קול? 

בגלל הדיאלוג המצוין בין טקסט לאיור ובגלל הפמיניזם הטבעי והלא-מתאמץ שלה, שאין בו אף לא קמצוץ של טרחנות מעיקה (טרחנות היא מחלה בה נגועים רבים מן העוסקים בענייני מגדר ופמיניזם).

 איור מתוך "הנסיכה חכמולוגיה". איור: בבט קול

מטילדה עושה צרות

כתב ואייר אלכסנדר שטפנסמיר, מגרמנית: מיכאל דק, הוצאת איגואנה וכנרת (לבני שלוש ומעלה).

למה?

בגלל דמותה המצחיקה ושוחרת המרחבים של מטילדה, שתמיד מביטה בקוצר רוח לעבר הפתח ומחכה... בגלל ששתי הדמויות הנשיות, גם זו של הפרה וגם זו של האיכרה כלל וכלל אינן כנועות ו"נשיות" במובן המסורתי: האחת דוהרת לה בשדות רכובה על טרקטור במרדפים אחרי פרה משוגעת, והשנייה שועטת בעקבות תשוקתה הבלתי נשלטת לגרש מהטריטוריה שלה את הגבר היחיד בסביבה בדרכה למימוש עצמי (ולא, שתיהן ממש לא שונאות גברים, עובדה, תראו מה קרה בסוף).

מה הסיפור? 

יש דבר אחד שמטילדה אוהבת לעשות: להפחיד את הדוור. היא אורבת לו, מבהילה אותו ומבריחה אותו. עד שיום אחד הוא מביא לה חבילה...

בגלל שניכר ביצירה שלו שהוא אוהב את הנשים שלו חזקות, פרועות, משולחות רסן ומקוריות.

מומו

כתב מיכאל אנדה, עיצוב: דני קרמן, מגרמנית: חנה טויסלר הוצאת זמורה ביתן (לגיל 11 ומעלה).

למה?

בגלל גיבורה הומלסית קטנה ומעוררת השראה, המצליחה לעשות את מה שגדולים וחזקים ממנה אינם מסוגלים לו – קבלו את מומו: "היה לה שיער תלתלים פרוע, שחור כפחם, והוא נראה כאילו מעולם לא נגע בו מסרק ולא נגעו בו מספריים. עיניה היו גדולות מאוד, יפות להפליא, ואף הן שחורות כפחם, וכזה היה גם צבע רגליה, מפני שכמעט תמיד התרוצצה יחפה. רק בחורף נעלה לעתים נעליים, והן לא תאמו זו את זו, שתיהן גדולות הרבה מכפי מידת רגליה..."

אדונים עוטי חליפות אפורות מצליחים לשכנע את תושבי העיר, שהם צריכים לנצל את הזמן שלהם טוב יותר. העיר הופכת לסיוט תעשייתי ממושטר ואפור, ותושביה הנינוחים הופכים לאנשי קריירה לחוצים הסובלים מאולקוס. "אפילו את שעות-הפנאי שלהם היה עליהם לנצל היטב – כך היו סבורים – כדי שתספקנה להם מהר-מהר ובכל החיפזון את מירב הבידורים והעינוגים שבגדר-האפשר". ואז, בניגוד להבטחתם, לא משיבים עוטי החליפות האפורות לאיש את הזמן החסוך אלא שומרים אותו לעצמם.

רק תושבת אחת בעיר אינה מתרשמת מכסף, מעמד ורכוש, וגם לא מהצורך לחסוך זמן – מומו ההומלסית הקטנה והמלוכלכת, ש"הרכוש היחיד שלה הוא הזמן", והיא לא צריכה דבר מלבד חברים. אפילו גיל אין לה. האדונים האפורים רואים בה מכשול, וכדי "לקנות" אותה הם שולפים את נשק יום הדין: ברבי. האם תצליח מומו לנצח את גונבי הזמן?

למה מיכאל אנדה?  

כי אנדה הוא סופר-מכשף המסוגל לסחוף את הקורא הסרבן ביותר כבר בעמוד הראשון ולגרום לו לדפיקות לב מואצות, וזאת כבר בשלב האקספוזיציה הראשונית של הסיפור, עוד בטרם נכנס הספר למהלך העלילה הראשון. למשל, בפתיחה ל"מומו", אנדה עושה זאת באמצעות תיאור סטטי ודקדקני של אמפיתיאטרון קדום! (פתיחה שרק סופר מיומן ומשוכלל כמוהו יכול להעז לבחור בה בלי לפחד להבריח את הקוראים שלו כבר בעמוד הראשון).

איני מכירה שום סופר ילדים חוץ מאנדה, שהקצב הפנימי של כתיבתו הוא כל-כך עוצר נשימה: כל משפט מדוד, כל צירוף מילים מעורר עונג לנוכח האסתטיקה, המצלול ושזירתן של המילים זו בזו תוך יצירת משמעות ועומק ותוך הפעלה של הרגש. ועוד לא דיברנו על ההומור.