ישראלים בסיני: וזה שלא שם על אף אחד

ושוב עם ישראל הוכיח שאין לו גבולות, אין לו אלוהים, הוא (תמיד) יודע הכי טוב, ומה שעבד לפני כמה אלפי שנים - בטח יעבוד גם הפסח הזה.

הרי אלוהים כבר עשה לנו נסים והוציא אותנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. אז גם הפעם, אם יהיה בּרוֹך - כמו שהנודניקים מהמטה ללוחמה בטרור מזהירים - יהיה מי שיעשה איזה נס קטן ושוב יוציא אותנו מהבוץ המצרי. העיקר שאנחנו נצא לחופש ונעשה מה בראש שלנו. אחרי הכל, 39 אלף ישראלים לא יכולים לטעות, נכון?

זינוק של 36% במספר היוצאים לסיני בפסח האחרון. זו הייתה הכותרת שזעקה מספרים יבשים, והסתירה את הסיפור האמיתי, על עם עקשן, חסר אחריות ומשמעת, שמתעקש לא ללמוד לקח. ונוכח המספרים האלו והחבר'ה שחוזרים שזופים ומסטולים מהשאנטי בסיני, אזהרות המטה ללוחמה בטרור אכן נראות רלבנטיות כמו מאמצי השלום של שמעון פרס.

לו רק היינו מכבדים את עצמנו קצת יותר

מתברר שהזיכרון הציבורי, במיוחד הישראלי, קצר כמו הפיוז שלנו. רגע אחרי שכמעט כל כוחותינו שבו בשלום למשרדיהם ולבתיהם, הרשו לי לרענן את הזיכרון הקולקטיבי שלנו בכמה מספרים מבאסים למדי.

יש להניח שחלק לא קטן מהאלפים שנהרו לסיני לא נולדו כאשר חייל מצרי רצח 7 ישראלים בחול המועד סוכות תשמ"ו, אוקטובר 1985. ארבעה מתוכם אגב, היו ילדים.

אבל אין צורך לחפור כל כך עמוק בארכיון. בסוכות 2004 נהרגו 34 אנשים, מתוכם 12 ישראלים, בסדרת פיגועי טרור - מהילטון טאבה ועד ראס א-שטן. פחות משנה אחר כך, ביולי 2005, גבו שלוש מכוניות תופת את חייהם של 88 אנשים ועוד 200 פצועים שנפשו בשארם. אבל את זה אולי לא סופרים, כי לא נהרגו שם ישראלים, אז זה כנראה לא נחשב.

גם את ההתקפה באפריל 2006 בבתי הקפה בדהב, שבה נהרגו 20 אנשים ו-70 נפצעו, קל לנו לשכוח. כי למה לצאת פראיירים ולשלם יותר על חופש באילת. ובכלל, אי אפשר להתחרות ביופי של סיני.

"הזיכרון הישראלי קצר". זירת הפיגוע בדהב, אפריל 2006 (צילום: רויטרס)

אני מסכימה. סיני היא אחד מאתרי התיירות המדהימים בעולם, ויש לה ככל הנראה את אתרי הצלילה היפים ביותר. נו אז מה. אני לא מכירה שום חופשה ששווה למות בשבילה. אני לא רוצה להסתובב בחופש שלי עם תחת מכווץ מרוב פחד, ולנסות לזהות מי מבין החבר'ה המקסימים שמגישים לי את הקפה בזולה המגניבה הוא מחבל סמוי של אל קעידה.

ואתם יודעים מה, אני בעיקר לא רוצה לשלם יותר את מחיר הטיפשות והחוכמולוגיות הישראלית. ואני ואתם (אותם פראיירים שמשלמים מסים ומנסים לשמור על החוק), נאלצים לשלם את המחיר. כי מי שקבר את המתים, וטיפל בפצועים והשלים הכנסה לאלמנות וליתומים אחרי פיגועי הטרור שהיו במצרים וגבו את חייהם של הישראלים שירדו לשם למרות אזהרות המסע המנג'סות של המטה למלחמה בטרור, זה אתם ואני, עם כספי המסים שלנו. מיליוני שקלים, שהלכו על שיקום וסיעוד שיכלו להימנע - לו רק היינו מכבדים את עצמנו קצת יותר.

לי זה קרה...

ישראל מתגאה בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וחופש התנועה הוא חלק מזה. סבבה. אז בבקשה תחתימו כל ישראלי שיוצא ליעד שלגביו יש אזהרת מסע שהנסיעה על אחריותו - ובזה הרגע הביטוח (הפרטי, הכללי וגם הביטוח הלאומי) אינו מכסים דבר וחצי דבר מנסיעתו.

סליחה על הקטנוניות, אבל פשוט נמאס לי למלא את תפקיד "הבן הפראייר" או "זה שאינו יודע לשאול". הגיע הזמן ש"זה שלא שם על אף אחד" יפנה את שולחן הסדר ויעשה כלים.

גילוי נאות לסיום: ב-11 בספטמבר 2001 ירדתי עם צלם לסיני, להכין כתבה תיירותית לחגים. למרות שהייתי חמושה רק בכלי כתיבה ובחיוך, המצרים עצרו אותי בשארם, לקחו אותי לחקירה שהזכירה מאוד את "אקספרס של חצות", נטלו את דרכוני והבהירו לי שבעל הבית בסיני זה לא הבדואי הנחמד מדהב שמחייך ומתגעגע לישראלים, אלא חוקר מצרי קשוח שלא ממש מתעניין בעיתונות, דמוקרטיה או רצון טוב של עיתונאית שבסך הכל רצתה להכין כתבת צבע לחג.

לי זה קרה, גם בלי מתקפת טרור. ואתם יודעים מה, למרות האהבה הגדולה שלי לסיני, זה הוציא לי את כל החשק להעניק להם את ימי החופשה הבאים שלי.