פוחדת להגיע למצב בו אשאר הרווקה האחרונה
אני יודעת מה הכי טוב בשבילי גם עם אוכל וגם עם גברים, וכל היתר לא נכנס אליי. למרות ואולי בגלל התכונה הזו, התחלתי לפחד שאשאר לבד. אולי הגיע הזמן לנסות טעמים חדשים?
מכירים את אלה שמשגעות את המלצרים בכל פעם שהן מתיישבות בבית קפה או מסעדה? "אני רוצה קפה הפוך, אבל בלי קצף, סלט בלי בצל ואם אפשר, את הרוטב בצד, בלי פסטו, בלי שום" וכו'. הבנתם את הראש, נודניקיות עם תעודות.
בנות כאלה לא חסר, אבל אני חייבת להודות בבושת פנים - אני הקרצייה הגדולה מכולן. אני פשוט לקוחה בלתי נסבלת. כל דבר קטן בשבילכם הוא גדול בשבילי, ואין לי בעיה להחזיר מנה, להתלונן, להתבאס ולפעמים אפילו להישאר רעבה, העיקר שמה שיוגש אל שולחני יהיה מושלם.
זו ממש חוויה לשבת איתי לאכול, אבל זאת אני, לטוב ולרע. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה מה אני אוהבת, ומה הכי טוב בשבילי. כל היתר פשוט לא נכנס אצלי לקיבה, אפילו אם זה הופך אותי לחולת שליטה.
אם זה היה נגמר בבקשות משונות ממלצרים מסכנים, לא הייתי טורחת לשתף אתכם בשריטות הקולינריות שלי. אבל האמת היא שמחלת השליטה שלי משליכה גם על צדדים נוספים בחיי. בטח כבר הבנתם, אין לי בן זוג. אני אוטוטו בת 30 ועדיין רווקה.
אני תוהה אם בגלל זה אני עדיין לבד. אולי כל מי שיוצא איתי שואל את עצמו מה לא בסדר במוזרה שלא מוכנה שהפטרוזיליה תיגע לה בטוסט? לא. הסיבה פשוטה, וקשורה קודם כל אליי ואל הבחירות שאני עושה.
אני יודעת שהבעיה העיקרית היא אצלי
אם תקחו את מידת הבררנות שלי לגבי מה שנכנס לי ותכפילו אותה פי אלף, תתקרבו לרמת הבררנות שלי לגבי בחורים. ממש כמו מנות שלא מוצאות חן בעיניי, ככה אני שולחת בחורים לא מתאימים במקום למטבח - הביתה.
אני יכולה להחליט לא לצאת שוב עם מישהו רק כי הוא מדבר יותר מדי או שעיר, נמוך, רזה, שקט, חכם מידי ושאר תירוצים, חלקם די עלובים. אני עושה את זה בלי הפסקה. אני חותכת ולא נותנת צ'אנס לכל בחור שהוא קצת פחות מבדיוק בשבילי.
מובן שאני בעצמי רחוקה מלהיות מושלמת וגם אותי דחו כמה בחורים. אם אני בוחרת לעשות חשבון נפש, הבעיה העיקרית היא אצלי. אני לא מוכנה להתפשר או לנסות טעמים חדשים, כלום!
אני ממתינה בציפייה לבחור המתאים. עד שהוא יבוא אני מנשנשת לי טיפוסים מוכרים בדמות בחורים מהעבר שלא ממש עוזרים לי להתמקד במטרה, אלא רק משכיחים לכמה דקות את הרעב האמיתי.
זה לא שאני מפנטזת על אביר בנוסח האגדות. אני בסך הכל מחפשת את הבחור שיהיה נכון לי. אתם אולי תסתכלו ותחשבו מי המכוער הזה שהיא איתו, אבל אני אראה בו בחור אינטליגנטי, מצחיק, מתחשב וקשוב , שמקבל אותי עם השגעונות הקטנים והגדולים שלי.
נמאס לי להישאר רעבה לדבר המושלם
לקח לי קצת זמן, אבל הבנתי שיש פה בעיה חמורה, ואם אני לא אטפל בה אני פשוט אשאר לבד. זה הדבר שהכי מפחיד אותי, מיד אחרי מחלות סופניות וג'וקים, המחשבה שאגיע למצב בו אשאר הרווקה האחרונה.
אם להסתמך על החברים שלי שמתמסדים, נראה שאני די קרובה למעמד המפוקפק הזה. אפילו כמה בחורים שיצאתי איתם בעבר הסתדרו טוב, לא איתי, כמובן. אקס אחד התחתן, לשני יש שני ילדים, ואפילו המכוער שחיזר אחריי במשך חצי שנה מצא אחת שתגיד לו כן.
יש כאלה שיגידו שטוב להם לבד, שאין להם בעיה עם זה, וכשזה יגיע זה יגיע. אני לא כזאת. לי נמאס לי להישאר רעבה לדבר המושלם. אולי דווקא עכשיו, לפני גיל 30 האימתני, הגיע הזמן שאפתח לטעמים חדשים?
המחשבות האלה מציפות אותי ומהדהדות בראשי בזמן שאני מתארגנת לבליינדייט חדש. אני ממלמלת לעצמי - הפעם אני לא אשלול. אשאיר את הבררנות שלי בצד ואתמקד במציאת בן זוג לטווח ארוך.
הבחור מגיע והוא חמוד, רציני, חכם, אבל קצת משעמם ולא ממש מצחיק. הוא לא מושלם, ועבורי, כרגיל, זו בעיה חמורה. "סליחה, מלצר? יש קינמון בסיידר שלי. ביקשתי מפורשות בלי קינמון. תוכל להחליף לי את זה? אולי פשוט תביא לי יין אדום".
נכון, גם בדייט הזה לא יכולתי לנסות ולהיות פתוחה. הוא עייף אותי והחלטתי לחתוך. אולי אם הייתי מנסה יותר הייתי מגלה שאני דווקא כן אוהבת קינמון, כלומר, אותו. במקום דייט שני בו הייתי מדברת איתו קצת ובודקת אם התכנים המשעממים נבעו בסך הכל מחוסר נוחות או חוסר ביטחון, שמאוד שכיחים בדייט ראשון, החלטתי להרים ידיים ולוותר עליו.
מי יודע, אולי הוא ימצא בקרוב מישהי אחרת ועבורה הוא יהיה בדיוק מה שהיא רוצה. אולי אפילו אשמע בקרוב שהם התארסו. אולי. ואני? אני נשארתי לבד, וברוב טיפשותי אולי ויתרתי על הבחור שלי חיי. מצד שני, אני עדיין לא מוכנה להתפשר כל כך מהר. אולי מחר אכיר מישהו אחר, והוא יהיה המושלם שלי.
אולי.
לפנייה לכתב/ת 
