זו הכנסייה שלי

היום (שבת) נערך בפעם השלישית "יום חנויות התקליטים", אירוע שנחגג במאות חנויות דיסקים ותקליטים עצמאיות בארצות הברית ובבריטניה. לכבוד היום המיוחד יצאו סינגלים חדשים בגרסת ויניל. מדובר במוצרים נחשקים של אמנים כמו אלביס פרסלי, ג'ימי הנדריקס, ג'ון לנון ו"הביטלס", "רולינג סטונס", ג'ייקוב דילן וברוס ספרינגסטין.

המהלך, שנועד לסייע לאותן חנויות המתקשות להתמודד עם עידן ההורדות הדיגיטלי, זוכה לתמיכה רבה מצד הכוכבים. להקת "בלר", למשל, הדפיסה סינגל חדש, הראשון שלה מזה שבע שנים, באלף עותקי ויניל, במיוחד לכבוד היום הזה. גם להקות כמו "מיוז", "דפטונס" ו"פיניקס" וגם הזמרת לילי אלן,

מצטרפות לרשימה והיום, ה-17 באפריל, אפשר להשיג סינגלים חדשים שלהם בגרסת ויניל מהודרת. בכלי התקשורת בארצות הברית מעריכים שיותר ממליון לקוחות צפויים לפקוד את החנויות.

לכבוד יום חגה, החלטנו גם אנחנו לתמוך בחנות התקליטים. כחובבי מוזיקה, כל אחד מאיתנו בילה שעות נכבדות מחייו בחנות הקרובה למקום מגוריו, שמוכריה כבר ניחשו את טעמו ומדפיה כבר הכירו את קצות אצבעותיו. רובן, למרבה הצער, לא שרדו את השינויים בהרגלי הצריכה שלנו. הנה מחווה לכמה מהן.

זגורי, שהיה סגורי

היום, הציפייה המתוחה והנרגשת ליד חנות התקליטים ביום בו יוצא אלבום חדש של הלהקה האהובה עליך היא מעשייה נשכחת שמספרים הורים לילדיהם. לחכות? מה זה? קליק וחצי והנה האלבום מחכה לי על הדסקטופ לפני שבכלל הדפיסו לו את העטיפה.

חנות תקליטים. מעשייה נשכחת? (צילומים: Gettyimages) 

אבל בנעוריי, לא לפני המון זמן, המצב היה שונה בתכלית. בקיבוץ המרוחק בציפורן של אצבע הגליל גירדתי ואספתי פיסות מידע מוזיקלי והמלצות במאמץ רב מחברים, ומשלושה מקורות עיקריים שקרנם צנחה פלאים בעשור שחלף מאז: עיתונים, MTV (בלילה) ותכניות רדיו. הספיק ספיישל אחד ברשת ג' עם שלומי שבן הכמעט-אלמוני או שיר אחד של גראנדדי ב"הקצה" כדי להריץ אותי לחנות האהובה עליי בקריית שמונה: זגורי (שבימים בהם הגענו אליה מאוחר מדי נקראה: סגורי).

הרגלי הצריכה ההם הכתיבו גם הרגלי האזנה שונים מהיום. אותו אלבום של רדיוהד הסתובב אצלי במערכת בלי הפסקה במשך חודש, רק הוא. ההאזנה הייתה עמוקה, ממושכת, יחידה בעולמי. היום אני צריך להתאמץ במיוחד כדי להגיע לריכוז כזה. כשאני כבר מצליח, זה תמיד משתלם, ותמיד אני נזכר בתחושה ששטפה אותי בכל פעם שנכנסתי ל"זגורי". Faithless ניסחו את זה יפה ב-"God is a DJ": זו הכנסייה שלי. כאן אני מרפא את כאביי. (גיא חג'ג')

חלום קטן מעבר לפינה

רחוב סוקולוב הארוך, שמתחיל בקצה הדרומי של הרצליה ומוביל אל תוך לבה של המועצה המקומית רמת השרון, היה זה שהוביל לסניף "פיקדילי" שמול קולנוע "כוכב" הותיק. עוד בדרך העלייה מהרצליה לרמת השרון, ההתרגשות הטריה מילאה את הגוף בתחושה שעוד רגע משהו חדש מתחיל. הרגעים הראשוניים האלה הגיעו בשנות התשעים טבועים בצורת תקליטורים ואריזות מפלסטיק. "פיקדילי" היתה מלאה בהם, אלפי דיסקים שהמוכרים המשונים והמצחיקים סידרו על המדפים רק בשבילך.

ממלאים עולם בשפע ובזול

הסניף היה קטן ומלא אורות ניאון, אך למרות תחושת המחנק הקלה, החנות הפכה לחלום קטן מעבר לפינה. במבט לאחור, לא ברור מה גרם לזה. אולי היתה זו מוזיקת הרוק הכבדה או הראפ הקשוח שמילאו את עולמם של חבריי ושלי בשנות היסודי והחטיבה, עולם אותו מילאנו בשפע ובזול באותה חנות קטנה. אולי היו אלה אותם מוכרים לא שגרתיים ששברו את כל תדמית הפקידים הסנובים, והיטיבו להשתולל איתנו בצלילים הרועשים, למרות שהיינו קטנים מהם בעשר שנים לפחות. או שאולי קשה היה להאמין שכל הטוב הזה מתרחש במרחק הליכה קצרה מהבית. לפעמים קשה להאמין שכל הטוב הזה כבר לא קיים.

אבל כמו שרשת "פיקידלי" התרסקה, כך גם האהבה שלי לדיסקים. יש לי אלפים, עומדים מסודרים לפי ז'אנרים ושנים. לפעמים אני חושב כמה טוב יהיה להעיף אותם מהמדפים. אולי יום אחד אעביר את כולם, או לפחות רובם, אל תוך המחשב. את האלבום השני של להקת "Dog Eat Dog", שעלה לי 19.90 בפיקדילי הקטנה, בטוח אשמור לעצמי. כשיהיו לי ילדים גדולים, אשלוף את הדיסק, אניח לפניהם ואשאל: "רוצים לשמוע סיפור?" (אור ברנע)

למכור את העבר בזול

השמועות אומרות שאחותי נמנית על צוות ההקמה של החנות "צליל", זו הראשונה מ-1991, שהתחילה בקטן ברחוב טשרניחובסקי בכפר סבא והפכה בשיאה לרשת ארצית בחסות סטימצקי. איך נערה מורדת בת 15 משתלבת במיזם עסקי שכזה? פשוט מאוד, היא הגדילה משמעותית את כמות הדיסקים המוצעים למכירה. ואיך היא עשתה זאת? אותן שמועות זדוניות מספרות שהיא נטלה מהאוסף המוזיקלי של אמי את אלבומי ה"גולדן היטס" למיניהם, שקיבלה במבצע. מכרה אותם בזול לחברים/מוכרים בחנות. בכסף שקיבלה בתמורה קנתה "באוהאוס", "אלמנט אוף קריים" ו"איינשטורצנדה נויבאוטן".

כמה טוב יהיה להעיף את אלפי הדיסקים מהמדפים

אם כך, אפשר להגיד שלמשפחתי יש מניות ב"צליל". היום, חבל שזה לא מתרגם לכסף, אלא רק לזכרונות. היו לי לא מעט כאלה. בעקבות אחותי, הגעתי גם אני לחנות. שהיתי שם לא מעט ונחשפתי לחומרים חדשים. היתה לחבר'ה הנחמדים האלה נטייה להזמין אותך לצלול לעולמות שלא הכרת, אפילו האפלים שבהם. השינוי בטעם המוזיקלי שלי - מהאייטיזי המתקתק אל הניינטיזי המריר - קרה לא מעט בגללם. וכן, בכל זאת, גם בגלל התבגרותי.

את "צליל" המשכתי לפקוד גם במדי צה"ל, בקניון ערים. שם קניתי את "Siamese Dream" של ה"סמאשינג פאמפקינס", האהוב עליי מכל. שם תרתי אחר אלה המתיימרים לחקות אותם, ומשם זרמתי לכיוונים חדשים כמו הטריפ-הופ. איכשהו, "צליל" התחברה לי לכל הטוב בסצינה הכפר סבאית, עם מועדון ה"דוליטל" המופתי ו"קרח 9". כשאני עצמי זרמתי לתל אביב, השארתי מאחור את מושב שדה ורבורג (שם גדלתי), את עיר הלווין כפר סבא וגם את "צליל", שבינתיים שינתה צביון והפכה לחנות אמצע הדרך שכזאת.

כך גם אחותי - באמצע הדרך. השאירה מאחור את שדה ורבורג, כפר סבא, "צליל", וגם אותי, בדרכה אל העולם הגדול. השמועות מספרות שהיא אי שם בדרום אמריקה. מוכרת את זכרונות העבר בזול, ומחליפה אותם בהווה. (אמיר בוגן)