בחור דיגיטלי בעולם אנלוגי

זה קרה בחופשת חנוכה, כמה ימים לפני יום הולדת 15 שלי. התעוררתי מאוחר, בתשע בבוקר, לחדשות על הירצחו של ג'ון לנון. לא תפסתי בטלפון את חברי הטובים רונן ואלון, ובאותם ימים לא היו טלפונים ניידים. הסתכלתי המום על לנון, שהביט בי מהפוסטר שעל הקיר מול המיטה בחדרי. לקחתי לורד שחור וכתבתי על מכנסי ג'ינס, מעל הברכיים, "ג'ון לנון 1940-1980", ונסעתי באוטובוס ל"פאז" בכיכר מסריק. זו היתה הכתובת שלי.

באותו יום לא היו לי לא כסף ולא חשק לקנות תקליטים, אבל "פאז" היתה עבורי כתובת הרבה יותר משמעותית מאשר עוד בית מסחר קמעונאי למוצרי מוזיקה. זו

היתה הכתובת הרוחנית היחידה אליה יכולתי לצאת מהבית בידיעה, או במשאלה, שלא אשאר לבד עם הזעזוע והעיניים הלחות והאובדן.  

אני לא זוכר אם באותו בוקר ישבו שם ליד הקופה מנחם רז או ארן בורלא-אדר או קובי בן עטר. אני רק זוכר שנתקעתי בחלל הצר בין המדפים משהו כמו חצי שעה, ודיברתי עם אנשים לגמרי זרים, ויצאתי כשאני מרגיש קצת הקלה וקצת כמו אידיוט. אבל העיקר הוא שבאותו בוקר שחור היה לי לאן ללכת.

מעריצים אבלים בסנטרל פארק ביום הירצחו של לנון (צילום: Gettyimages) 

חנויות התקליטים של נעורי היו נקודות המפגש היחידות של קהילות. למיטב זכרוני ב-1980 אלגרו עוד לא עברו מהמרתף באלנבי לשינקין, ובית התקליט עוד לא התיישב בפינסקר-בוגרשוב. לבד מקומץ ערבים בבית לסין, בגני התערוכה, בקולנוע תל אביב ובמועדון התיאטרון, בעיר שלי בכלל לא היו מועדונים שמיועדים להופעות רוק. ונסיעותי הקצרות מרמת אביב העירה היו כלום לעומת הילדים בגילי שהגיעו במיוחד מבאר שבע, מאשדוד, מהקריות ומקיבוצים, כדי להשיג את התקליטים המיובאים עם העטיפות המקוריות ועם, לרוב, הצליל הטוב יותר.

בלי סנטימנטים לדיסק

כל זה, כמובן, נגמר. קומץ של חנויות תקליטים מתמחות, אוהבות וידידותיות לאספנים ולנברנים יישארו לנצח. אבל כבר לא צריך לצאת מהבית כדי לרכוש או להוריד ללא תשלום מוזיקה חדשה, או כזו שחדשה לך. אם להתעלם הפעם מההשפעות העצומות של המהפכה הדיגיטלית על האמנים עצמם ועל התעשייה שמתווכת אותם למאזינים, ואם להתרכז בחוויית המאזין-אספן-צרכן בלבד, אין לי ספק שמלבד גורם אחד, ודי קריטי, המצב הנוכחי עדיף בהרבה. נכון, לקלות ולנגישות יש גם צדדים שליליים ביחסי אמן-קהל.

לפעמים מה שהכי נגיש וקל וזמין לעיכול הוא גם מה שנפלט מהר יותר ממערכת העיכול, ומבלי שיותיר חותם משמעותי. הכל קצר יותר, כולל הסבלנות, כושר הספיגה וההפנמה, וזמן האיכות שניתן להקדיש להאזנה אינטימית. אבל אני זוכר מימי הוויניל ההם גם את המחיר הנורא יקר של תקליטים בכלל והמיובאים בפרט. ואת החובה שלא להחמיץ שום תכנית רדיו רלוונטית ואף משלוח של שבועוני המוזיקה האנגליים לקיוסק באלנבי פינת קינג ג'ורג'. משום שאם פספסת לא ידעת מה בדיוק לחפש, או שהיית מאחר ומגלה שאם לא הזמנת משהו מראש על שמך, הרי שקומץ העותקים המצומצם שהגיעו מאלבום מסוים כבר נגמר.

שון פאנינג מ"נאפסטר". אחד האנשים המשפיעים בפופ בשנות האלפיים (צילום: Gettyimages)

יכולת ההגעה וההשגה הנוכחית לכמעט כל חומר מוקלט מכל זמן ומכל מקום בעולם, עדיפה בעיני על הזמן והכוחות והכסף שפעם הושקעו ברדיפה אחרי חומרים טריים לאוזניים. ואני זוכר את מאות הקסטות שהקלטתי מאוספי האחים הגדולים של חבריי. למרות שקניתי במהלך השנים אלפי תקליטים, היו גם דברים ששחקתי בקסטות ולא רכשתי, וכך, קצת כמו במקרי הצורבים או המורידים שלא בתשלום, נהניתי מהם מבלי שהגיעו לאמנים שום תמלוגים.

בשנים האחרונות השארתי אצלי כאלף תקליטי וויניל אהובים במיוחד, אחרי שנפרדתי ומכרתי כמות יותר מכפולה מזו. אין לי, ומעולם לא היו, שום סנטימנטים לדיסקים הקטנים והזמניים. ואין לי שום תלונות ל-1500 הג'יגה בהם מאוכסנים קבצי המוזיקה שפינו מחיי את המדפים האינסופיים.

ערוצים נושמים

יש רק בעיה אחת איומה שמעיבה על ייצור והפצת המוזיקה בעידן הדיגיטלי. בעיה ששום נימוק דמוקרטי, כלכלי או תרבותי לא יפצה על חסרונה האיום. אין מה לעשות, הצליל של תקליטי הוויניל, הדינמי, החם, העמוק, העשיר, זה שערוצי ההקלטה נפתחים ונושמים בו אחרת ונותנים גם את מלוא הכבוד לחללים ולשקט, הצליל המועדף של הוויניל פשוט מת.

יש אולי סוג של צדק צרכני פואטי בכך שחברות התקליטים כמעט מתרסקות, אחרי שכה עשקו את לקוחותיהן בעידן המעבר, העידן הדיגיטלי הראשון, הטרום-אינטרנטי וטרום הקבצים: עידן הדיסקים, בערך בין 1985 לשנת 2000. חברות התקליטים גבו אז מחירים מופקעים על מהדורות דיסקים חדשות להקלטות ישנות, והעלו מחירים בטירוף. שון פאנינג, ממציא נאפסטר ואחד משני האנשים הכי משפיעים בפופ של העשור שעבר (לצד סיימון קאוול), די נקם בהן.

וכאמור, אף שנולדתי בעידן האנלוגי אבל לגמרי מעדיף את החיים הדיגיטליים ומצטער שלא החלו עוד קודם, קשה לי להתגבר ולהתנחם על ההתכווצות, הדחיסה, המעיכה והסירוס של הסאונד המקודד לקבצים. אולי, במחשבה שנייה, קיים גם יחס סמלי והפוך בין זמינות החומרים הגוברת לאיכות הצליל המתפגרת. אולי ההשלמה שלנו עם איכות הצליל הגרועה הזאת מעידה במשהו גם על התכנים ועל העמידות של המוזיקה החדשה, אבל אני לא באמת

 מאמין בזה.

ואולי מעבר לפינה גם מחכה פיתרון טכנולוגי מסעיר, כזה שעוד קשה לצפות אבל שישקם את חורבות הסאונד של האלף הנוכחי. צריך רק לקוות שמי שימצאו אותו אי פעם לא ישתמשו בו כדי לשוב ולעשוק, אלא יחלקו אותו במחיר סביר וסמלי או חופשי. וכדאי שימצאו את הפיתרון לזה מהר. בעיקר עבור כל הדורות הדיגיטליים שכלל לא יודעים כמה איכויות ורגישויות ואינפורמציה צלילית הולכים כיום לאיבוד בדרך לאוזניים.