זה בטבע של בנות טובות להימשך לזאבים
כמו כיפה אדומה סדרתית, החלטתי להאמין שאני הממוש הפרטית שלו לתמיד, בלי לדעת שהוא מחליף לממוש חדשה כל חודש. המילים שלו היו ממכרות והתאהבתי. אין מה לעשות, הזאבים שמדברים במתק שפתיים הם המסוכנים ביותר
הסיפור המקורי של כיפה אדומה, כפי שכתב במקור שארל פרו, נגמר באופן טראגי. כיפה אדומה נאכלת על ידי הזאב כמו סבתהּ, ואיש לא שם להושיע אותה.
פרו מסיים במוסר השכל לצעירות העלולות לשמש טרף לזאבים: "יש מהם לא רעשניים ולא מתלהמים ולא כעסנים, אלא מאולפים כביכול, ונעימי-הליכות. זאבים אלה ילכו בעקבות עלמות צעירות גם אל תוך ביתן, גם בין הסמטאות. אהה! מי אינו יודע שזאבים מתוקי שפתיים אלה הם המסוכנים שבבריות!"
בחורף שעבר פגשתי גם אני את הזאב שלי ונכבשתי בקסמיו. הוא היה שובה בכל מובן. לא ידעתי למה לצפות מעוד דייט אינטרנטי קלאסי, אבל איתו זה הרגיש שונה.
יש רגע מכריע בסוף פגישה שקובע אם יהיה המשך או לא. הייחוד שלו היה שהוא נתן לי להוביל את הרגע. במבוכה חיננית הוא עצר את הרכב ליד בית הוריי וחיכה לאות ממני, מחווה כלשהי שהגיעה בצורת נשיקה חטופה על הלחי.
הכל נעשה בצורה מנומסת וראויה, שהפכה אחרי עוד שעה של שיחה להתלהטות יצרים במכונית שסופה היה מדהים ומבטיח. את יום המחרת הוא כבר פינה בשבילי.
היתה לי שריטה בכל הנוגע לאינטימיות
בהמשך השבוע כבר הייתי הממוש הפרטית שלו. הוא אמר לי שהוא סיים להכיר בחורות, ולא רוצה יותר אף אחת חוץ ממני. הוא הסיר את עצמו מהאתר בו הכרנו וטרח להודיע לי על כך בצורה החגיגית והדרמטית ביותר.
קיבלתי הודעות מקסימות, הוא אמר שהוא משוגע עליי ועשה בשבילי מעל ומעבר. בדרך כלל אני נבהלת מרצף מחוות כזה. תמיד היתה לי שריטה בכל הקשור לאינטימיות, ובכל פעם שהכרתי בחור אמרו לי הקולות הקטנים שבתוכי להיזהר.
הפעם זה היה שונה. פרחתי והתעלמתי מכל סימני האזהרה. גם הוא הפך להיות הממוש הפרטי שלי. כנראה שהיה בו כל מה שחיפשתי בבחור: מראה קשוח ומחוספס, שנינות, כריזמה, עבודה חשובה, מעין רגישות אופנתית שבחורות מעריכות ובעיקר הענקת חום ואהבה.
הוא היה מתקשר אליי שמונה עד עשר פעמים ביום ומחזר. במקום תחושת המיאוס שאני מקבלת בדרך כלל כשבחור חדש מתחנף אליי בהודעות, הרגשתי תחושה חדשה ולא מוכרת. אולי ריחוף קל? התאהבות?
הוא אמר שבחיים לא ניפרד, הרי אנחנו כל כך מתאימים. ואני הרשתי לעצמי להאמין לו בינתיים. "יפה שלי" הוא קרא לי בכל הזדמנות ואני חייכתי, בלי לחשוב על העובדה שאני בעצם חפץ, אביזר זמני שהוא חושק בו מתוך רבים באוסף שלו.
התעלמתי מכל הפערים
והבחור אכן היה אספן, גם של חפצים, אבל בעיקר של בחורות מהעבר. כולן נשארו במאגר, מבצבצות מידי פעם ומחכות שכבר יעיף את התורנית שלו. אבל אני, שהיה לי כל כך טוב פתאום, העלמתי עין. לפחות בהתחלה.
אומרים שהפכים נמשכים, והבחורה הנוירוטית העדינה התאהבה חזק במאבטח הקשוח והמחוספס. כמה רציתי והשתוקקתי רק להרגיש אותו, לטעום אותו. לא התייחסתי למרחק הגיאוגרפי ששרר בינינו. זה לא היה משמעותי בעיניי.
לא פחדתי לרוץ מהר מדי, כי זה הרגיש לי נכון. התעלמתי מכל הפערים העדתיים, הפוליטיים, המנטאליים והתרבותיים שהיו בינינו, כי בעיקר זה הרגיש לי "חופשי כזה".
היתה לנו אהבה מודרנית ומגניבה, בה לא חושבים יותר מדי קדימה אלא מתמקדים בזה שטוב לנו, לא במה אמא תגיד, וגם לא בבית שכנראה לא נקים. הבחור ציין בפניי שהוא לא רוצה חתונה, אבל אני שכנעתי את עצמי שמדובר בהגנה עצמית ובסוף גם הוא ייפול, כמו רבים וטובים לפניו.
יותר מכל לא חשבתי שאני הממוש החודשית שלו, ושעשרות בחורות לפניי ואחריי שמעו וישמעו את המילים המתוקות האלה. במשך כ-30 ימים הן ירגישו שהן הדבר הכי יפה ומיוחד שקרה לו.
כולן יתמכרו לעטיפה יפה שכוללת גבר בן 30+, חתיך בצורה שלא מביישת אף קטלוג, "רגיש", מתמסר, מתקן כל דבר בבית, מנשק בלי סוף, לא סגור על עצמו, מפחד, נעלם, מתגרה כשבחורות מהעבר ממשיכות לחזר אחריו, לא מסוגל להתחייב, לא מחפש זוגיות ומתלהב מהר ואחרי זה עובר לו.
את תחתכי בשבילם ותצטערי על זה
את ההמשך אתם מבינים. סיימנו את הקשר בלב דואב מצידי, וכנראה הרבה פחות מצידו. מה שהכי כאב לי הוא שאני רק פסיק בשבילו מתוך רשימה מפוארת. מי יודע כמה בחורות יושבות כמוני בבית ומלקקות את הפצעים שהוא גרם להן.
בשוק הרווקים מסתובבים הרבה זאבים כאלה. הם יגרמו לך להרגיש מדהימה ומושלמת, יגידו את המילים שתמיד רצית לשמוע, ואחרי חודש פתאום יחטפו רגליים קרות. הם לא יגידו שהם רוצים לחתוך, כי הם לא יודעים מה הם רוצים.
את תעשי את העבודה ותחתכי בשבילם, לא כי את לא רוצה את זה, אלא כי תרגישי שאין אויב אכזר יותר מחוסר הוודאות. אחר כך תכעסי על עצמך שעשית את זה, בעוד הם יסבירו לך שזה לא בגללך.
הם נורא מבולבלים, עסוקים בעצמם ולא תכננו להיכנס לקשר זוגי, למרות שהם רשומים בכל רשת חברתית או אתר היכרויות. אחרי זמן קצר הם יעברו לטרף הבא שלהם, כשאת עדיין מתגעגעת למה שהיה לך ומלקה את עצמך.
זהו הטבע שלנו. אנחנו, הבנות הטובות, כיפות אדומות תמימות שמחפשות באופן טבעי את הזאבים הטורפים שיפתו אותנו בדרך האפלה הביתה. נראה שנגזר עלינו להיתקל בכמה וכמה זאבים במסלול חיינו עד שנרגיש שהגענו סוף כל סוף לבית חמים ובטוח.
- קראו גם: קורבן למעשה נוכלות: האינטואיציה נרדמה?
- ומצד שני: הזאב הזה הוא אני
טוקבק כדורבנות:
הזאב הזה, הזאב הזה, הוא אני / חופר פרטי, עמק-חפר
בשובי ממסע חפירות חקלאי בין גבעותיה הבתוליות של פוסטמדאם ליערות-המחט האפלים של שחיסטאן, עצרתי להינפש על גדותיה הקטיפתיות של הדנובה הכחולה 3% לניסוי-שדה בחברת תופעה כפרית אזורית.
במהלך האפריטיף הנינוח, גיליתי לתדהמתי, כי רעמת התלתלים שבידי וגוף המחקר עליו אני שוקד, שייכים לזן מקומי פורה ופועה אל חברותיו הפזורות על הגבעות הסמוכות: זאב! זאב!
כנשוך-נחש לא-מחוסן, קפצתי בבהלה לאחור, תר בעני אחר צמד הזאבים, ואז לפתע היכתה בי ההכרה: היא פעתה פעמיים, אבל התכוונה רק לאחד!
בתוך פרק-זמן קצר היכתה בי שוב ההכרה, כי אלימות זה סיפור שלא ייגמר:
הזאב הזה, הזאב הזה, הוא אני.
מרוב צער לא ידעתי את נפשי, כי אוננות זה גם לא פתרון.
לא הבנתי איך ברגע אחד של חולשה, מול יצור שעצם קיומו הרך, הצמרי, לח העיניים, ורוד השפתיים, שופע האליה ודק פרסות העקבים, חזק ממני שבעתיים, הפכתי מנטרף לטורף.
מניין לו לדעת שהוא לא צריך לפתות, רק להיות שם?
מניין לי לדעת ש"פההההההה", פירושו בעגה הנפוצה המקומית: "כן, אבל אחרי זה חתונה", וש"פחחחחחחח", פירושו: נראה לך?
האם יגור זאב עם כבש ואין לו משכנתא?
האם זאב-ערווֹת מבקש לטרוף מישהו מלבד עצמו?
והאם לא יותר ממה שהזאב רוצה לינוק, הכבשה רוצה להיניק?
ואני? איש המדע הטהור, אלכימאי של האהבה, רואה חשבון-נפש, רועה נאמן לאנושות, איך הפכתי לזאב, אם ירח מלא רק עושה לי חשק לטוב?
מסקנות החפירות הינן זקורות לעין ונשענות בבטחון על ארבע רגליים:
מי שצועק זאב-זאב בקול מאוהב, הוא הצייד שסתם שכב במארב.
לפנייה לכתב/ת 
