הזאב הזה, הזאב הזה, הוא אני

בשובי ממסע חפירות חקלאי בין גבעותיה הבתוליות של פוסטמדאם ליערות-המחט האפלים של שחיסטאן, עצרתי להינפש על גדותיה הקטיפתיות של הדנובה הכחולה 3% לניסוי-שדה בחברת תופעה כפרית אזורית.

במהלך האפריטיף הנינוח, גיליתי לתדהמתי, כי רעמת התלתלים שבידי וגוף המחקר עליו אני שוקד, שייכים לזן מקומי פורה ופועה אל חברותיו הפזורות על הגבעות הסמוכות: זאב! זאב!

כנשוך-נחש לא-מחוסן, קפצתי בבהלה לאחור, תר בעני אחר צמד הזאבים, ואז לפתע היכתה בי ההכרה: היא פעתה פעמיים, אבל התכוונה רק לאחד!

בתוך פרק-זמן קצר היכתה בי שוב ההכרה, כי אלימות זה סיפור שלא ייגמר:

הזאב הזה, הזאב הזה, הוא אני.

מרוב צער לא ידעתי את נפשי, כי אוננות זה גם לא פתרון.

לא הבנתי איך ברגע אחד של חולשה, מול יצור שעצם קיומו הרך, הצמרי, לח העיניים, ורוד השפתיים, שופע האליה ודק פרסות העקבים, חזק ממני שבעתיים, הפכתי מנטרף לטורף.

מניין לו לדעת שהוא לא צריך לפתות, רק להיות שם?

מניין לי לדעת ש"פההההההה", פירושו בעגה הנפוצה המקומית: "כן, אבל אחרי זה חתונה", וש"פחחחחחחח", פירושו: נראה לך?

האם יגור זאב עם כבש ואין לו משכנתא?

האם זאב-ערווֹת מבקש לטרוף מישהו מלבד עצמו?

והאם לא יותר ממה שהזאב רוצה לינוק, הכבשה רוצה להיניק?

ואני? איש המדע הטהור, אלכימאי של האהבה, רואה חשבון-נפש, רועה נאמן לאנושות, איך הפכתי לזאב, אם ירח מלא רק עושה לי חשק לטוב?

מסקנות החפירות הינן זקורות לעין ונשענות בבטחון על ארבע רגליים:

מי שצועק זאב-זאב בקול מאוהב, הוא הצייד שסתם שכב במארב.

• נכתב בתגובה לטור זה בטבע של בנות טובות להימשך לזאבים