תנו כבוד לפח האשפה

הממשלה אישרה את חוק האריזות, שצפוי להוביל למהפכה באופן שבו ישראל מתייחסת לפסולת שלה. החוק מטיל, לראשונה, אחריות על היצרנים והיבואנים לאסוף ולטפל באריזות המוצרים שהם מוכרים. החוק גם משתף בתהליך את האזרחים - שיתבקשו להפריד את הפסולת בבית - ואת הרשויות המקומיות - שיצטרכו לספק תשתית להעברת הפסולת הנפרדת למיחזור. מהפכה של ממש.

אך כדי שהמהפכה תושלם, צריך שמעגל המיחזור יושלם. צריך שאחרי שהפסולת המופרדת עברה מיון לסוגי חומרים והופנתה למיחזור במפעלים ייעודיים, יהיה מי שירכוש את המוצרים שעשויים מפלסטיק או עץ או זכוכית או מתכת ממוחזרים. המדינה, במקרה הזה, צריכה לעודד את הציבור לרכוש מוצרים המורכבים מחומרים ממוחזרים, והיא בעצמה צריכה לשמש דוגמא במכרזי הרכש הממשלתיים הגדולים שלה, כדי לעודד את השוק לייצר מוצרים כאלה.

אבל צריך עוד משהו. הצלחה האמיתית של המהפכה הזו תלויה בנכונות של היצרנים להקטין את כמות האריזות במקור באמצעים טכנולוגיים שונים. לא חוכמה למצוא פתרונות קצה; צריך שמראש האריזות יהיו קטנות, מתכלות או עשויות מחומרים שניתנים למיחזור.

כי הפסולת היא הרי משאב יקר. שוק המוצרים שמיוצרים מחומרים ממוחזרים או מתכלים הולך וגדל, ולכן היצרנים והיבואנים ישלמו סכום גבוה יותר ככל שהפסולת שלהם תהיה "נקייה יותר" - כלומר מופרדת טוב יותר. הרשויות המקומיות, שמוציאות כיום הון עתק על פינוי הפסולת ובכללה פסולת המיועדת למחזור, יוכלו בעתיד "לגזור קופון" ולהחזיר לתושבים את ההפרשים. רק כך תוכל המהפכה הזו להשתלם לכל הצדדים.

אבל לב ליבו של החוק הזה, לדעתי, הוא שסוף סוף הוא מחייב אותנו לעצור ולחשוב לרגע ברצינות על הפסולת שלנו. בעתיד נצטרף להתעסק עם הפסולת שלנו על בסיס יומי, ונחוש בדיוק כמה פסולת אנחנו מייצרים ועד כמה אנחנו משפיעים על הסביבה שלנו. בעולם בו האוכלוסייה הולכת וגדלה, ומשאבי הטבע הולכים ומצטמצמים, זהו מהלך מחוייב המציאות. סוף סוף פח האשפה יקבל את היחס המגיע לו.