בתנועה. אבל לאן?
"יותר ויותר חברים שגדלו איתי בבני עקיבא, מרגישים שהקרב אבוד - הם אינם יכולים עוד להזדהות עם ההקצנה שעוברת התנועה ובטוחים שאי אפשר לעצור את הסחף". אפרת שפירא-רוזנברג חוששת, אבל האם תשלח את ילדיה לבני עקיבא?
בכל שנה אני מגלה מחדש שכאשר מזיזים את השעון לזמן הקיץ, אמנם מוספים רק עוד שעה, אבל בעצם ללוח נוסף עוד יום שלם - יום שישי. במידה שההכנות לשבת מסתיימות בשעה סבירה (שלא לדבר על עיתות רצון מיוחדות במינן בהם ההכנות מסתיימות אפילו ערב קודם), מתברר שיש פינת חמד נעימה במיוחד בשבוע - שישי בצהרים. אז ביום שישי האחרון העמסנו את כל המשפחה (המורחבת אפילו) ועם תירוץ של יום הולדת לקטנה, יצאנו לעשות פיקניק על גדות הירקון המקסים. תוך כדי שאנחנו פורקים (או יותר נכון - מפרקים) את האוטו ואת כל הציוד שהבאנו, קלטתי איפה בדיוק יצא שעמדנו, וגל של נוסטלגיה וחמימות עטף אותי.
עמדנו בפתחו של "הסניף" - סניף בני עקיבא שבו ביליתי את מיטב (ובשנים מסויימות גם את מירב) שעותיי בגיל ההתבגרות. מייד נשאתי הרצאה דידקטית לילדיי בעניין, מנסה להסביר להם את חשיבות המקום עבורי, אבל כרגיל, זה ממש לא עניין אותם והם כבר היו בדרך לעיסוקם בפארק. אני, לעומת זאת, שקעתי במחשבות...
לאחרונה, אני שומעת על מקומות שונים בהם בוחנים אפשרויות של הקמת תנועות נוער אלטרנטיביות לבני עקיבא עבור הילדים הדתיים. ואין לי בעיה בכלל עם התנועות כשלעצמן - חלק מחברותיי הטובות ביותר היו בצופים הדתיים וכו'. אבל המוטיבציה להקמת התנועות הללו או להכנסתן למקומות בהם לא היו עד כה, היא זו שמטרידה אותי. יותר ויותר אני שומעת על אנשים שצמחו וגדלו בבני עקיבא, ולא מוכנים לשלוח לשם כיום את ילדיהם. כמובן שזה קיים לא מעט מהצד החרד"לי של המפה, אבל זה לא חדש בכלל. להם כבר שנים יש את "עזרא", "אריאל" ועוד. החדש הוא שיותר ויותר חבר'ה "כמונו" לא מוכנים לשלוח את הילדים לבני עקיבא - בגלל ההכנסה הבוטה של הפוליטיקה הימנית אל תוך סדר היום ויותר מזה – ההקצנה הדתית.
גדר ההפרדה
ההפרדה של המחנות, הפעולות וחלק מהסניפים (אפילו בפזמונסניף), ובאופן כללי ההתנהגות המתחרדת שבאה לידי ביטוי בפנייה לרבנים בכל שאלה ובהתבדלות על רקע כביכול הלכתי כמו סיפור פרשת צעדת הל"ה. יותר ויותר חברים שלי, שגדלו יחד איתי בבני עקיבא, מרגישים שאינם יכולים עוד להזדהות עם מה שאהבנו לקרוא "ערכי התנועה" , ושאינם יכולים עוד בלב שלם לשלוח לשם את ילדיהם. ובמקום להילחם ולנסות למנוע את ההקצנה, התחושה היא כי הקרב אבוד. יש סחף שאי אפשר לעצור אותו, ולכן, כדאי לחתוך לכיוון אחר.
אבל מה לעשות, אולי זו החיבה שלי לנוסטלגיה, אולי אני עושה אידיאליזציה למה שהיה בתקופתי, ואולי אני - מה לעשות - באמת מאמינה בערכים שנקראים "תורה ועבודה", אבל לי קשה לערוק. אני רוצה שגם הילדים שלי, כאשר יפגשו מישהו 25 שנה אחרי התיכון, ישאלו אותו "איזה שבט אתה" ומייד ידעו לשייך אותו לזמן ולמקום, וידעו לשזור את מי הוא מכיר, ועם מי היה בעדה במחנה הרא"ה. אני רוצה שגם ילדיי ילכו לסניף בכחול לבן ובחרדה שיעיפו אותם מה"מפקד" כי שוב לא מצאו את העניבה, ושגם הם יתווכחו בעיניים רושפות אש על השאלה המונומנטלית "תורה ועבודה - לכתחילה או בדיעבד?" (לכתחילה, אגב, אבל זה לא מה שחשבתי בכיתה י"א).
אבל בהתעקשותי זו, האם, ולמי, אני מועילה? כמה צפרדעים - או הפגנות - אוכל גם אני לבלוע? כמה חינוך להדרה של בנות מהשיח הציבורי בתנועה אוכל גם אני לסבול? איזה מרחק הרי עברה התנועה הזו מהימים בהם על הבמה עמדו - כחלק אינטגראלי מ"צוות הווי בני עקיבא" – גם בנות, חברות שלי, ועד היום, שמחרימים אירועים בהם מופיעות בנות? כמה אוכל גם אני לסבול?
אין לדעת. אבל גלי החום והזיכרונות שעטפו אותי ביום שישי האחרון בפתחו של הסניף שעל גדות הירקון גרמו לי לרצות להאמין, שהקרב עוד לא אבוד, ושאולי עוד כדאי להילחם.
מה אתם אומרים, אני תמימה?
לפנייה לכתב/ת 
