יש באוויר ריח רענן של "לבד זה הכי, אחי"

לדעתי משהו השתנה בזמן האחרון ביחס של החברה למחפשים, ובעיקר למחפשות. עושה רושם שהחברה נותנת לגיטימציה לנוח מהחיפוש, מאפשרת לשחקנים שלה לשבת על הספסל ולא דוחפת אותם לשחק בעודם פצועים

גולדי הארטפורסם: 30.04.10 , 11:05

בחברות שמחשיבות זוגיות, מונוגמיות והמשכיות הדור נהוג שהחברה הסובבת מעודדת את הפרטים לתהליך מציאת בן זוג. אבל בזמן האחרון אני חשה שמשהו השתנה קצת בחברה שסביבי, אם מדובר בחברים, בקולגות או בסתם עוברי אורח - הם פתאום הבינו שלחפש זוגיות זה לא קל, קלטו את התסכול בחיפוש והטמיעו שהתהליך מייגע ומייאש כשנראה שהדבר הנחשק רחוק ממך שנות אור.

בטורים האחרונים כתבתי על חיפוש זוגיות לפי תפישת הבחור ("אז מה את מחפשת? כי אני כנראה מחפש סקס") ולפי תפישת הבחורה (חיפשת ומצאת בחור. ועכשיו מה את רוצה ממנו?). כעת הגיעה השעה לתפישת החברה הסובבת. לדעתי משהו השתנה ביחס שלה למחפשים, ובעיקר למחפשות. עושה רושם שהחברה נותנת לגיטימציה לנוח מהחיפוש, מאפשרת לשחקנים שלה לשבת על הספסל, ולא דוחפת אותם לשחק בעודם פצועים.

האדם מחפש בחברה נוחיות, תועלת, והגנה (- פרנסיס בייקון)

ישבתי עם ידידי א', וכהרגלנו בקודש דיברנו על בחורים, אחרי שמיצינו את הדיון היומי בדבר שוקולד וחמאת בוטנים - בעד ונגד. א', שנמצא כמוני בתהליך חיפוש אחרי זוגיות, פצח במונולוג עייף. לא עייפות כזו כתוצאה מזיון שמחזיק אותך ער כל הלילה, אלא דווקא היעדרו של הזיון במסגרת מערכת יחסים גרמה עייפות. עייפות נפשית ופיזית שגורמים לה בחורים שמפלרטטים ואין להם כוונה להיפגש, בחורים שמצהירים שהם מחפשים אהבה ובעצם מחפשים זיון, בחורים שנותנים הרגשה שנרקם קשר ומתאדים ככה סתם בלי סיבה ובחורים לא מתאימים שגורמים את התפוגגות התקווה למצוא מישהו מתאים לקשר.

א', דרמטי כהרגלו (אמר לי מי חברך ואומר לך איזה דרמה קווין אתה), יצא בהכרזה שלא היתה מביישת את ה' באייר והודיע שהוא מפסיק לחפש, מפסיק לפלרטט, מפסיק. נקודה. בעודי נותנת לו כתף תומכת, שהבדלי גובה בינינו לא ממש מאפשרים לו להשתמש בה, הוא הצהיר שהוא כלל לא מבין איך עוד לא התייאשתי סופית, למה לעזאזל אני ממשיכה לפלרטט ולנסות להיפגש עם בחורים, ואיך אני עוד שומרת על אופטימיות. טוב, בואו לא נגזים... אופטימיות. בואו נקרא לזה שעוד לא לגמרי ביטלתי את המחשבה שאולי מר-בחור-ימצא סוף סוף חנייה בתל אביב ויגיע.

"נו, בשביל מה המאמצים? ממילא כולם מתגרשים בסוף!"

עוד מבט:

הרבה חברים שלי מתגרשים, למה לי להתחתן?

רוזי איינהורן ושרי צימרמן

יש צעירים שאומרים שהם מעדיפים להימנע מנישואים מאשר להתגרש. מעציב לשמוע, כיוון שיש דרכים יעילות לבחור בן זוג לנישואים ולטפח נישואים קיימים, כך שיהיו בריאים ויציבים

הרבה חברים שלי מתגרשים, למה לי להתחתן?

יש לי תחושה שהחברה שינתה מדיניות: בעוד שעד לא מזמן לחצה לחפש זוגיות, היום היא מוותרת למחפשת ואף מרפה את ידיה. בעוד שעד לאחרונה החברה נזפה במי שלא עושה מאמצים להיות בקשר, היום היא סופקת ידיה ואומרת "נו, בשביל מה המאמצים? ממילא כולם מתגרשים בסוף!".

חברה טובה נוטלת אפילו מן המוות חלק מאימתו (- אייזיק אסימוב)

האם החברה החליטה שהיא יכולה לסייע לפרטים שבה בתהליך החיפוש ע"י שתשחרר קצת מהלחץ, כלומר שתשדר שזה בסדר להיות רווק/ה, ובהמשך לכך, אפילו תעודד שלא לחפש? האם אכן מדובר על שינוי חברתי?

גם פה בערוץ יחסים אפשר להיתקל בטורים שמוקירים את הלבד ו/או את הפסקת המרדף אחרי זוגיות וקוראים לא לצאת למסע חיפושים, תוך כדי הצהרות: נתחיל מצום דייטינג שקורא להפסקת המרדף אחר זוגיות, נעבור דרך אמונה בחיים ובזרימה שלהם, ונסיים בהאדרת הבררנות על פני הפשרה. מובן שהסיור יכלול ביקור במקומות כגון החצנה של הרווקוּת בדיוק במקומות שהיא אמורה להוריד ראש, כמו נשיקת סילבסטר, ובמקום ששום סיור לא שלם בלעדיו - רווקוּת מרצון והאושר שהיא מסבה.

אז נכון שיש כותבים כדוגמת יובל בלינקי, שכותבים: "הרווקים הבודדים מבלים ערב ביתי שמחופש לזמן איכות עם עצמם... הרווקוּת מלאה חרא גם עבור אלה שנראים מרוצים וחוגגים". אבל האם הוא שייך ל"אסכולה הישנה"? כי נראה שיש ריח חדש באוויר. ריח רענן של "לבד זה הכי, אחי".

ועוד מבט:

"רווקה ממורמרת" out "חופשייה ומאושרת" in

שרית פרקול

כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח. אבל אפשר גם אחרת

"רווקה ממורמרת" out "חופשייה ומאושרת" in

אני תוהה אם המדיניות הזו היא הסתכלות על חצי הכוס המלאה, או בעצם הודאה בפני עצמנו שאנחנו לא שולטים בעניין זוגיות. שאנחנו יכולים מפה עד עולם להגיד שאנחנו מחליטים ובוחרים, כשלמעשה זה לא תלוי בנו, או תלוי עד גבול מסויים. מאוד מסויים.

והאמת? אני די מסכימה עם כל אחד מהכותבים. זה אולי הדבר העצוב. למה עצוב? כי אם לא הייתי מסכימה איתם היה לי פחות מתסכל/מייאש/מעייף/ כל התשובות נכונות להמשיך ולחפש. אני מסכימה איתם, ולמרות זאת בוחרת להמשיך בחיפושים. כי אני רוצה זוגיות. פשוט ככה.

שפיות איננה אמת. שפיות היא קבלת המוסכמות המצופות מן החברה. (- רוברט מ. פירסיג)

אז אני מודה שאני פה בתפקיד הילד הקטן שצועק "המלך הוא ערום". לא כי אני ילדה, ולא כי מישהו באמת ערום. להיפך, כולם פה מנסים לא להתערטל, לא פיזית ולא נפשית, ולהשאר בסטטוס קוו הרווקי שהם נמצאים בו. אבל המלך ערום, ודי קר לו, אז אולי זו סיבה טובה לוותר על התיאוריות הצודקות, החכמות והשפויות האלה. כי נכון שעדיף לחיות בחברה לא מלחיצה, אבל יש בתיאוריות האלה משהו קצת סינטטי. כאילו אנחנו לא ב-א-מ-ת מאמינים לזה, אלא אומרים את זה רק כדי להרגיש יותר טוב. כי הן באמת מעודדות, אבל עד הנקודה בה הן כבר לא משכנעות.

היה לי קל יותר ליהנות מהלבד אילו מישהו היה מבטיח לי שהוא יסתיים מתישהו. היה לי קל יותר לא להתעייף מדייטים אילו הייתי יודעת שאחרי 200 דייטים גרועים, ה-201 יוביל לזוגיות. היה לי קל יותר לזרום עם הסיטואציה אם מישהו יחתום לי, ואפילו לא צריך שלושה העתקים, שהסיטואציה תפתיע אותי לטובה. אבל תשובה וואית אין לי על אף אחד מהדברים האלה.

האמת, אף אחד לא יודע, וכנראה גם אף אחד לא יבטיח לי, ואם כן הוא שרלטן, או שראה יותר מדי טלנובלות בחיים.

אז אני נהנית מהלבד, וממשיכה לחפש.

מנסה לישון קצת מפאת עייפות הדייטים, וממשיכה לחפש.

זורמת עם סיטואציות ונמנעת מהגדרות ידועות מראש, וממשיכה לחפש.

וזה משעשע, כי בניגוד לגיל ההתבגרות, בו לחץ חברתי מביא לרוב לעשות מה שהחברה רוצה, נראה שבגיל בגרות החברה ולחציה גורמים לעשות בדיוק ההיפך. כשהיא לוחצת למצוא זוגיות, צצות סיבות למה היא צריכה לעזוב בשקט. כשהיא לוחצת להפסיק לחפש, מתעוררות הסיבות למה צריך להמשיך לחפש.