ממזרים חסרי כבד

48 שעות. לא ידעתי את זה לפני שטסתי לשם, אבל הזמן שביליתי בפסטיבל הבירה סטארקבירפסט(1) האיץ בי מהלך פנימי עמוק שזרעיו טמונים בעבר הלא ידוע, במסתור מזיכרון של ממש. ככל שאני מריץ את המאורעות על המקרן הדהוי שבראשי, כך מתבהרת ההכרה ש־48 השעות האלה במינכן השפיעו עלי יותר מעשר השנים שלפניהן. אני מבין שעדיין אין ביכולתי להעריך את מלוא השינוי שהתחולל בי שם, את התהליכים שעברו עלי והפכו אותי ממי שהייתי למי שאני היום ולמי שאהיה מחר.

אבל נראה לי שמה שקרה זה שהלך לי הכבד.

• 1) סטארקבירפסט: פסטיבל הבירה הגרמני המקורי. קדם אפילו לאוקטוברפסט העצום, שאתם יכולים לבקר בו אם לא מפריע לכם ללון מחוץ לעיר, נניח בפריז.
  

אתם מבינים, התרגום המילולי של סטארקבירפסט הוא "פסטיבל הבירות החזקות". והיו שם המון בירות. בירות חזקות.

מי שבילה את החודש שעבר בקריאת שלושת הכרכים שצורפו לגיליון הקודם ותיארו את קורות אלעד בן דוד ואנוכי במצרים, יודע שלא מזמן הייתי בקהיר. מי שלא קרא יודע את זה עכשיו, אז הוא לא הפסיד הרבה. כך או כך, זה היה בהחלט הגיוני שכעבור חודש אגיע לגרמניה. מצרים, גרמניה - אני מניח שבחודש הבא אהיה בקישינב. למרות זאת, אני הולך להעביר את הכתבה הבאה בלי בדיחות על גרמנים. אני חושב.

"מה אתם רוצים, הבייגלה ההוא ייבש אותי"

צילום: אימג' בנק / Getty Images

מינכן. עיר שהעניקה לעולם את, בעצם מה זה חשוב. אנחנו כאן עכשיו בשביל לשתות בירה, ומינכן מבשלת הרבה בירה מקדמת דנא, וכבר במאה ה־19 התחילו לדבר עליה כבירת הבירות העולמית. הסגנונות השולטים בה הם בירות חיטה ולאגרים בהירים, בעיקר הלס ופילז. עדיין יש בסביבה כמה לאגרים כהים (דונקל. משהו בסגנון סם אדאמס בוסטון לאגר, גולדסטאר או ברוקלין) ובירות בוק חזקות (כמו סלבטור, שעוד רגע נדבר עליה). אבל זה בעיקר הלס ופילז וכל סוג של בירת חיטה שתצליחו לחשוב עליו, והגרמנים הצליחו לחשוב על שישה. בירות החיטה שקנו כרטיס ארצה הן בעיקר מסגנון הפה־וייס - אייל לא מסונן שמורכב מלפחות 50 אחוזים לתת חיטה והשאר לתת שעורה, כמו הרוב המוחלט של חביות ובקבוקי הוויינשטפן, הפרנזיסקאנר או הפאולנר שנוחתים כאן. 

טמפו. אלה היו האנשים שהזמינו אותי לסטארקבירפסט, או "הפסטיבל שהוא לא האוקטוברפסט". מקורות הפסטיבל מצויים במנזר פאולנר(2) דאז, במאה ה־17 דאז. זאת היתה תקופה חשוכה, שבה זמן ההמתנה לאייפון עמד על 350 שנה. ולא רק זה, גם תענית הלנט מולאה באדיקות: במשך 40 יום לפני הפסחא נדרשו המאמינים לוותר על אוכל, בדיוק כמו ישו שוויתר על גילוח. התענית הזאת נועדה לגרום למאמינים לחוש בסבלו של ישו, כדי שיוכלו לפתח שנאה ליהודים. רוב הנוצרים בימינו אוכלים חופשי בזמן הלנט או נמנעים ממאכל ספציפי כמו שוקולד או בשר (או קולורבי, אם הם ממש לא מעריכים את פועלו של המושיע שלהם). אבל במאה ה־17, בייחוד אם היית נזיר, אסור היה לך לאכול כמעט בכלל במשך 40 הימים האלה, ונותר לך רק לשתות. וישו, להבדיל מח"כ שלא עשה תחקיר לפני שבא להצביע על הרפורמה במיסוי, מעולם לא אמר משהו רע על אלכוהול.

• 2) פאולנר (הבירה, לא המנזר): מוחזקת בין היתר בידי היינקן, ובישראל מותג של טמפו, ש־40 אחוזים ממנה שייכים אף הם לענק ההולנדי היינקן (אני אתן לכם לבחור את ההערה הכלכלית־פילוסופית על תאגידים שמתאימה לכם). הסטארקבירפסט מחובר חזק מאוד לברז של פאולנר, מראשית היסטוריית הפסטיבל שהוא לא האוקטוברפסט ועד היום. 
  

וכך שתו נזירים בכל העולם, כל הזמן. אני מניח שזה הגיוני, אם חושבים על זה שאף אחד לא יפטר אותם אם יהיה להם הנגאובר בבוקר. אפשר גם להגיד שזה יכול להסביר את האינקוויזיציה או את הרצח ב"שם הוורד", ולהצטער על כך שלא היה מיסוי על אלכוהול בספרד של המאה ה־13 ושישו לא ציווה על נזירים לגדל מריחואנה. כי אמנם היה מותר לשתות, אבל אפילו עוד לא היה לאגר(3) נורמלי בסביבה.

• 3) לאגר: רוב הבירות הקלות יחסית שכולם מכירים מגולדסטאר ועד פילזנר אורקוואל, התחיל באמת לתפוס תאוצה במאה ה־19 באמצעות טכניקות אחסון שהתפתחו בעיקר בגרמניה. אחסון בגרמנית זה "לאגר" (מבוטא: "לאגר!"), ומאוחר יותר, כשנוספו שיטות קירור ובישול ממקומות אחרים, הדיח הלאגר את האייל מהשליטה בשוק העולמי.
  

פאולנר. נזירים איטלקים מהעיר פאולה התמקמו במנזר פאולנר שבמינכן בתחילת המאה ה־17, ומיד פתחו בתפילה לבירה מקומית. הם התעניינו במיוחד במתכון צפון־גרמני מהמאה ה־14 לבירה מסגנון בוק(4). הסגנון הזה ענה כמובן לדרישות חוק הטוהר הבווארי מ־1516, כי אתם יודעים טוב מאוד מה קורה למישהו שלא מציית לחוקים בגרמניה. אבל החוק הספציפי הזה בסך הכל קובע שבירה גרמנית יכולה להכיל אך ורק מים, לתת וכשות (וגם שמרים, ברגע שיגלו אותם).

• 4) בוק: לאגר אלכוהולי וכהה עם אחוז גבוה של לתת ונמוך בכשות, שמורכב בעזרת כמות נדיבה של תירוש בירה (המוצקים המומסים של כשות ולתת שעורה, עשיר בוויטמינים מסוג B), ולכן הוא מזין כמו שהוא מרווה. הבוק לא היה נפוץ במיוחד בשום שלב, אבל נזירים בגרמניה השתמשו בו במהלך הלנט כדי לחדש את מלאי הוויטמינים בגופם. טוב, הם לא בדיוק ידעו מה זה ויטמינים. אבל הם גם לא ידעו אישה או פלייסטיישן, אז הם היו צריכים את הבירה.
  

האיטלקים־גרמנים בפאולנר לקחו את כל הבוק הזה ושידרגו אותו: ב־1651 הם פיתחו בעצמם את הדופלבוק, או בוק חזק(5) במיוחד. הוא עדיין עמד בדרישות החוק, הם קראו לו "סלבטור" על שם המושיע, ואני מודה שעד עכשיו לא היה לי מושג ששם המשפחה של ישו היה סלבטור.

• 5) חזק (בהקשר של בוק, או סטארקביר): לאו דווקא מתייחס לאחוז האלכוהול, למרות שהוא בדרך כלל גבוה בגלל כמות הלתת הגבוהה. הכוונה היא לאחוז תירוש הבירה המקורי שמוצא את דרכו למוצר הסופי, ובגרמניה אפילו קבעו חוק שמסדיר את הנושא (כן, אני יודע, חוק בגרמניה. מי היה מאמין). אז בוק מוכרח להכיל 16 אחוז של תירוש בירה שממנו הוא הופק, ודופלבוק מוכרח להכיל 18 אחוז. הסלבטור - הדופלבוק המקורי, שאולי בגללו קוראים במינכן לבירה "לחם נוזלי" - מכיל 18.3 אחוזים. או במילים אחרות: אם תרתיחו את המים ואת האלכוהול, יישארו לכם 183 גרם של מוצקים בכל ליטר, או שליש כיכר לחם. אני אפילו לא בטוח שזה מדויק, אבל זה נשמע טוב, וזה מתורגם לבירה כבדה, כמעט משביעה. אגב, כל הסיפור הזה נמדד ב־250 קלוריות לכל 350 מ"ל, אז עכשיו כולנו יודעים מה מאיה ישעיהו שותה.
  

היום יושב הלאגר סלבטור במרתף אחסון הבירה העמוק ביותר בעולם, בעומק 22 מטר חסינים מפצצות, שם הוא נרגע קצת בינו לבין עצמו לפני שהוא משווק לתפוצות.

בטן ריקה. זה היה מצבם של הנזירים בזמן הלנט, וככה הם שתו. לאחר כמה צומות קלים במיוחד הם התחילו להרגיש קצת לא בסדר עם עצמם ועם רגשות החיבה ליהודים שצצו בהם. היה אפשר להניח שסבלו של ישו היה הדבר האחרון שעניין אותם, לולא התגלגלה לרשותנו המגילה הכתובה של האח בארנבאס: "ישו. ישו, ישו, ישו. ישוווו! כואב עליו. כואב לי עלייוווווווו. איפה הייתי? אה כן, חבל על ישו".

"אוקיי, מוקצ'ינו חזק למי?"

לאחר התחבטויות קשות, בעיקר בקירות, נזירי פאולנר החליטו לשגר חבית סלבטור לאפיפיור כדי שיכריע בסוגיית השתייה במהלך הלנט. לגרמנים עדיין לא היה אז את יואב מהנורמה ג'ין להתייעץ איתו, אז הם לא ידעו שרכיבה בכרכרה על פני האלפים לא תעשה טוב לחבית בירה: היא הסתובבה, נפלה, נחבטה, קפאה, הופשרה, התחממה ואז קפאה שוב במשך שבועות. עד שהכס הקדוש התיישב על הכס הקדוש שלו וטעם אותה, היה לה טעם שבטח הזכיר בקבוק רע של המכבי הקודמת. האפיפיור ירק אותה החוצה במאורע שידוע מאז בשם "המוכטה הקדושה", ומיד הגיע למסקנה שעינוי כזה יכול רק לחשל את נשמות הנזירים. הוא נתן את ברכתו להמשיך לשתות, עד כמה שנפשם רק תהיה מסוגלת.

הנזירים־הבשלנים ברשות האח בארנבאס המשיכו לשפר את הסלבטור עד 1773, אז לפי המסורת נחתם המתכון. ב־1780, אחרי שנים רבות שבמהלכן מכרו הנזירים את הסלבטור לתושבי העיר בלי לשאול את ראש המנזר, ראש המנזר אישר לנזירים למכור את הסלבטור לתושבים המקומיים בלי לשאול אותו. כך התבסס מעמדה כבירה המינכנאית(6) המצליחה הראשונה.

• 6) בירה מינכנאית: עד למאה ה־19, הבירה שנחשבה לאיכותית יותר היתה דווקא הצפון־גרמנית. אבל בתקופה ההיא התחילו לבשל במינכן הדרומית את הבירות הבהירות המודרניות - פילז מקומי, שפותח במקור בצ'כיה עבור פילזנר אורקוואל על ידי מבשל בווארי, והלס, הסגנון שהוביל לגל המימי של הלאגרים האירופיים הבהירים כמו היינקן וקרלסברג.
  

כיום יש לפאולנר לא פחות מ־20 סוגי בירות, אבל הסלבטור היתה זאת שהחזיקה את המבשלה בחיים בתקופה שעמדה לבד - משנת 1799, אז פיזר נפוליאון את המסדר שאליו השתייך המנזר, ועד 1928, אז התמזגה עם מבשלת גברודר תומאס. זה גם השם המלא של פאולנר היום: פאולנר סלבטור תומאס. או כמו שאני קראתי לה, פאוללנלר פאולללנר סלבהט, כן.

חבורה נחמדה. כך התרשמתי מאסופת בעלי הברים, הברמנים והמלצריות שמכרו לכם בחודשים האחרונים מספיק פאולנר בשביל להישלח למינכן. הם היו יכולים לעשות דברים הרבה יותר גרועים מזה(7).

• 7) הם היו יכולים לעשות דברים הרבה יותר גרועים מזה: הם היו יכולים למכור לכם קורונה.
  

אולי בגלל שמזמן לא יצאתי לנסיעה לא חשובה שכזאת, שלושה ימים של שתייה ועוד שלוש שעות של כתיבה, מצאתי את עצמי שוב נדהם מהקשרים העזים שנוצרים ומעומק השיחות שמנהלים כששותים עם זרים. אני נזכר בערגה בפעם ההיא שעמדנו עם כוסות בידיים בחצר מחוץ לנוקהרברג, היכל וגן הבירה הצמוד למבשלת פאולנר, ועברה מולנו איזה מקומית צעירה:

"הייתי נותן שם".

"חופשי הייתי נותן שם".

"פעמיים".

סטארבירקפסט. הפסטיבל שהוא לא האוקטוברפסט ידוע לפעמים גם כפסטיבל הסודי של מינכן. נראה שהוא נחגג רק בכמה אולמות ומרתפי בירה ברחבי העיר, ובעוד קומץ ברים סטנדרטיים, אבל המוקד הברור שלו הוא נוקהרברג. מאז 1861 ובאופן מסורתי נערכו חגיגות הפסטיבל שהוא לא האוקטוברפסט במרתף הבירה של המבשלה, אבל זה נשרף ב־1999 והנוקהרברג נבנה במקומו. המסקנה הסטטיסטית היא שאם תציב במרתף אחד אלף שיכורים, אחרי 138 שנה כנראה שאחד מהם ישרוף אותו בטעות.

איך שורפים מרתף?

מינוס 5 מעלות. זה היה האקלים בחוץ, אז מחוץ לנוקהרברג לא עמד אף אחד פרט לכמה שעישנו סיגריה כדי להקל על עצמם את עול אבותיהם תוך כדי מלמולי "ברר, ברררר". כשהקבוצה שלנו נכנסה פנימה המתינו לנו, אה, אני לא יודע, 1,600,000 שתיינים. אולי אני מגזים, הם לא המתינו במיוחד לנו. בכל מקרה היו שם המונים, אפילו אם לא מתחשבים בזה שראיתי פעמיים. בין השורות של ספסלי העץ הארוכים התרוצצו מלצריות בלבוש בווארי קלאסי, שתמיד כולל חולצה שחושפת כמות חשודה של שנ"פ(8). לכל אלה שאומרים שמחשוף התחת הוא אופנה חולפת, שימו לב שהלבוש המסורתי ששרד מימי הביניים הוא זה של הפרוצות.

• 8) שנ"פ: שד נטול פטמה, אבל כבר ידעתם את זה.
  

בשביל שמלצרית תתקבל לעבודה בפסטיבל היא חייבת להצהיר על מחויבותה למפלגה, סליחה, העתקתי ממקור אחר. ובכן, בשביל שמלצרית תתקבל לעבודה בפסטיבל נראה שהיא חייבת להיות מסוגלת לשאת לפחות שמונה כוסות של ליטר. יש לכוסות ידית רחבה במיוחד שאליה מושחלת היד הרחבה במיוחד של המלצרית הוותיקה, וככה היא מסתובבת ממקום למקום כמו מגש אנושי, מנחיתה את הזרועות שלה על השולחן מולך ואז מחליקה מהן את התרופה שלך.

בתמונה: הלגה, לפני שסיפרו לה שהתקלקל המדיח

רוב הקהל היה גרמני ומבוגר, אבל איתרתי לא מעט תיירים, וגם קבוצות של צעירים מקומיים. זה לא מפתיע: בכמות כזאת של אנשים בטח היינו מוצאים גם כמה מצביעי מרצ אם ממש היינו מחפשים. ולגבי הצעירים המקומיים, דווקא הם אלה שלובשים את הבגדים המסורתיים. הבנות את תלבושות עוזרת הבית הימי־ביניימית; הבנים עם כובע דבילי, שלייקס, מכנסי עור חומים קצרים, גרביים גבוהים וברכיים חיוורות.

על בימה קטנה ניגנה להקת כלי נשיפה את מיטב מחרוזות השתייה הגרמניות, כמו "סבסיטאן סימרוטיץ'/ סימרוטיץ' סבסטיאן/ סבסטיאן סימרוטיץ'/ אוהבים אותך כולם", למרות שהגרמנים כבר שכחו את המילים המקוריות. הייתי אומר שהמוזיקה היתה מחורבנת, אבל הלהקה בטח עבדה קשה כדי להגיע לרמה גרועה וזה יהיה מעליב. ואחרי כוס ליטר של סלבטור, על 7.9 אחוזי האלכוהול שלה, המוזיקה גם ככה הופכת למעצבנת באופן חביב. כזאת שאתה מוצא את עצמך מחקה בקול, כמו האפקט שמשיג בולדוג שבוכה בשביל תשומת לב. באופן טבעי, אחרי עוד כוס של ליטר הקהל כבר נחלק לשניים: הרוב, שרקדו על הספסלים הצרים, והמיעוט, ששכבו על הרצפה וגיהקו אחרי ניסיון טיפוס וריקוד כושל.

בהשתלשלות אירועים שוודאי תהמם ח"כים רבים, אף אחד מאיתנו לא דקר אף אחד אחר.

ריקודים. עניין מעיק לכל הדעות, אבל שווה את זה בשביל פסטיבל בירה בגרמניה. אני מאמין גדול בכך שבחופשה, על הבנאדם להיות ער מ־11:59 בבוקר ושיכור מ־12:00 בצהריים; מכאן שפסטיבל בירה בגרמניה בשבילי זה כמו הקהילה היהודית באלכסנדריה בשבילי, רק עם אלכוהול יותר טוב ולא במצרים.

כשסיימתי עם הסלבטור והיא סיימה אותי, עברתי לפאולנר האחרות. הייתי במצב רוח פטפטני וחלקתי את התובנה שלי: "תמיד חיבבתי את החיטה יותר מהסלבטור. היא, אני לא יודע, היא עשויה מצוין והכל, אבל היא לא עושה טובות לאף אחד, אתה יודע? היא קשת עורף, היא מעייפת".

אבל ההוא לא ידע, כי הוא לא היה שם, ולמרות שאני בטוח שהוא היה שם עד לפני רגע, דיברתי אל עצמי. זה היה סימן טוב לסיים את הלילה: קינחתי עם דז'יסטיף מקומי בשם שלא תזכור אחרי שתשתה אותו והתנודדתי למלון לישון.

שוב טמפו. הם כאמור מימנו את הנסיעה שלי, אבל עד כמה שאפשר, אני לא מרגיש משוחד. אין לי למשל בעיה לומר בקול רם שאין שום סיבה לשתות היינקן בתרחישים שאינם מצריכים בגד ים וכפכפים, אז אני מקווה שתיקחו את המילה שלי גם לגבי הפאולנר: ההפה־וייס(9) שלהם, זאת שמוכרת בארץ פשוט כ"פאולנר", היא אחת מהטובות ביותר בעולם בסגנון שלה - בטח מאלה שמבושלות באופן המוני. בכיף הייתי מספר לכן מי האחרות, אבל הן לא הטיסו אותי לגרמניה. אני מוכן לתת רמז: וויינשטפן ופרנזיסקאנר.

• 9) פאולנר הפה־וייס: הריח הוא בירת חיטה קלאסית. אפילו שונא פלצנים מוצהר יבחין בבננה מעל הבירה, ואחרים יבחינו בשמרים במקום שהראשון הבחין בבירה ואולי אפילו בלימון ובציפורן, אם הם יודעים איך היא מריחה (אני מתכוון לפרח, כן? כולם יודעים איך מריחה סתם ציפורן). על הלשון היא רכה וחלקה, חוץ מהדקירות הנעימות שיודעות ליצור בועות של פחמן דו־חמצני. הטעם מזכיר דגנים מתוקים ועוד קצת לימון, והסיום מריר ומדגדג לעוד. מה אתם רוצים ממני, אחרי שאתה מסקר אלכוהול כמה שנים אתה מגלה שזה בעייתי לנסח את כל הביקורות שלך על בירה ככה: "יש לה טעם של אחלה בירה". אבל לזאת יש טעם של אחלה בירת חיטה.
  

בדומה לרוב הבירות שאינן איילים בלגיים, הפאולנר קצת יותר טובות כשמקורן בחבית שתוחזקה היטב - ועם ברמן שיודע למזוג - מאשר כשהן נמזגות לכוס מבקבוק. לא שהבקבוק לא עובד מצוין; למעשה, רוב הבירות במבחר לא מסוננות, ועם הבקבוק אתה כן יכול לשלוט באגודת השמרים המתים שמתאחסנת תמיד בתחתיתו. מזוג אותה פנימה לכוס, והטעם יהפוך לעז ולבשרי בהרבה. "טעם של סלמי", אם להשתמש בהגדרה של מבקרת הבירה וסוכריות הגומי ל' אנגל.

גם אלה שפחות מוכרות בארצנו מצוינות: החיטה הכהה חלקלקה, קלויה ופירותית. הדונקל קרמלית אבל מאוזנת. הפילז פריך בפה ומפתח לאט מרירות, מרווה ומיד מצמיא אותך שוב לעוד לגימה. הלאגר הבהיר דגני יחסית, מתקתק וקל לשתייה. אחלה בירות, נו.

דווקא הסלבטור שלשמה התכנסנו פחות מתאימה לארץ. אין ספק שהיא ממוקמת טוב בעשיריית בירות הדופלבוק הטובות בעולם - ויש איזה 600 אחרות - אבל הסגנון הזה בקושי שורד בקהילות ששותות בירה באופן מסורתי, אז אני לא יודע איך הוא יתמודד עם אנשים ששתו שנדי(10) עד לפני עשור או שניים.

• 10) שנדי: לא הולך חזק בבוואריה, אבל למרבה הזוועה לימונדה דווקא כן: יש באזור עשרות דוגמאות של פילזנר עם לימונדה, דונקל עם לימונדה, בירת חיטה עם לימונדה, בירת חיטה דונקל עם לימונדה וקולה עם לימונדה, כולן מוצעות גם מוכנות מראש בבקבוק. לא הייתי מדמיין את הגרמנים כאומה שמערבבת לימונדה עם הבירה שלה, אז אפשר לומר שזאת היתה האכזבה השנייה שלי מהעם הזה.
  

עם כמויות הלתת שדורש הסגנון הזה, אולי זאת לא אשמתה הבלעדית של הסלבטור שהיא קצת מתוקה מדי וכבדה. עם קצת חספוס, המון טעם וכמעט שמונה אחוזי אלכוהול יש לה את כל העומק של בירה בלגית משובחת, אבל בלי טיפה של קלות הדעת וההומור העצמי. היא סמיכה, מעניינת אבל לא קלה לשתייה, טובה לכוס אחת אחרונה של הלילה. מעבר לזה היא עייפה וממלאת. נראה שלאגר מסתדר עם אחוזי אלכוהול גבוהים בפחות חן מאשר אייל: כאן האלכוהול בפירוש מורגש בפה. זה לא טיל חמקן בדמות מקשוף או שום דבר בסגנון.

מה שכן, אם שותים בדיוק פחות ממפלס הכיף, הבירה הזאת אמורה להיות טובה במיוחד לבריאות. ובשביל מה אנחנו שותים אם לא כדי להיות בריאים יותר?

9 בבוקר. ביום הטיסה חזרה התעוררתי מוקדם, ומחוץ למלון תפסתי את אחד הברמנים חולק עם עצמו ג'וינט.

"תשע בבוקר, עכשיו אתה מעשן ג'וינט?".

"טוב, קצת מוקדם להתחיל לשתות, לא?".

בגלל זה אני מת על היגיון.

שאלתי אותו איך עבר עליו אתמול בלילה. "היה רגוע", הוא אמר וגרר עוד שאכטה. "בהתחלה יצאנו למועדון חשפנות. אחר כך הלכנו לאיזה בר ששמענו שמוכרים בו שמחה ליד המדרגות, אבל היה סגור. בקיצור, התגלגלנו בטעות לאיזה מועדון(11), ואייזק גם ככה כבר שתה קצת יותר מדי, אז הוא נעמד על הבר והתחיל לנופף בידיים ולצעוק "I'm Jewish you motherfuckers! Come here and I'll kill all of you shitheads!".

"דווקא נשמע נחמד".

"אה", הוא לקח עוד שאיפה קטנה, "ועכשיו 11. רוצה?".

• 11) מועדון: נכון, פתאום נזכרתי שגם במועדון צפוף אפשר אולי לשתות היינקן. אבל מי לעזאזל הולך למועדונים? אה, כן, אנשים ששותים וודקה רד בול.
  

בילינו את המשך היום האחרון בהתרשמות ממגוון המוסדות התרבותיים בעיר, כגון מרתף הבירה של איינגר או היכל הבירה של שניידר. את שעות הערב הקדשנו להכנה לטיסה בבר המרכזי של פאולנר ובאולמות השתייה של הוף בראו. רק בסוף, כשחיכינו לאוטובוס שיגיע, הרשנו לעצמנו לשתות משהו בלובי של המלון.

אבל בשדה התעופה החלטתי שדי. אחרי שלושה וחצי ימים עם בירה בכל מקום, פשוט הייתי זקוק להפסקה. יש גבול לכמה בירה בנאדם יכול לשתות, ומתי זה כבר עובר את גבול הטעם הטוב. אז קניתי בקבוק של גלנמורנג'י פורט קסק בדיוטי פרי והלכתי לנהל איתו ועם החברים החדשים שלי שיחה קלה במטוס.