צומת אסד: פאניקה - או ביטחון מופרז?
מה פשר ההתלהמות הסורית? האם הסקאדים יסכלו את בוא השגריר של אובמה? ואיך הטורקים משתלבים במתיחות האזורית? כרגע, רק שני דברים נראים בטוחים: אף אחד לא רוצה מלחמה - וזה עדיין לא מבטיח שהיא לא תפרוץ
בליץ של דיווחים והצהרות מגיעים בשבועות האחרונים מכיוון המשולש איראן-סוריה-חיזבאללה. הראשונה טוענת בניסוחים כאלה ואחרים כי "תגדע את רגליה של ישראל" אם תעז לתקוף מי מהן. השנייה מדליפה ידיעות על השדרוג המשמעותי שעבר צבאה ועל תכניותיו למלחמה עתידית עם ישראל. "כל גבול הצפון - מראש הנקרה ועד למורדות הגולן - יבער אם ישראל תתקוף", אמר גורם סורי עלום לאחרונה, אגב איום להחזיר את ישראל ל"תקופת האדם הקדמון". והצלע השלישית? לא עובר יום בלי שבכיר בחיזבאללה, לעתים חסן נסראללה עצמו, מתפאר בארסנל הנשק הבלתי נדלה וביכולות ששופרו פלאים. המסר העיקרי: צפו להפתעות, בידינו נשק מתקדם הרבה יותר בעל כוח הרס רב יותר.
מדובר, ללא ספק, בהצהרות מתלהמות במיוחד, גם בהשוואה למה שהורגלנו בשנים האחרונות. אך מאין הן מגיעות? מדוע שטף הדיווחים הזה? יש מי שטוען כי לבנון וסוריה מצויות בפאניקה של ממש, מחשש לתקיפה ישראלית. לפי אותו הגיון, חשיפת ההעברה - בהנחה שאכן הייתה כזאת - של טילי הסקאד הסוריים ללבנון, הגיעה בעיתוי גרוע במיוחד: ערב בואו של שגריר אמריקני חדש לדמשק.
ומה קרה מאז? וושינגטון השמיעה קולות צורמים במיוחד לעבר סוריה, שליחת השגריר הוקפאה, ושר ההגנה גייטס עמד לצד שר הביטחון ברק ובפיו מסר ברור: לחיזבאללה יש כוח רקטי לא סביר בעליל. מכאן, יש כאלה הסוברים כי בסוריה ובלבנון עשו אחד-ועוד-אחד והסיקו: ישראל עומדת לתקוף. לפי אסכולה זו, הצהרותיו של שר החוץ ליברמן בעניין החלפת המשטר בדמשק הן לכאורה ראיה נוספת לכך, שישראל מחפשת תירוץ לפתוח במלחמה.
הנחה זו לא באה בחלל ריק. נראה כי אכן יש מי שמצוי בפאניקה בלבנון, אך לא
לא רק הוא: המונים בלבנון, בהם השיעים בדרום, חרדים מאפשרות של מלחמה נוספת. הם כבר ראו מה המחיר, וספק אם הגעתו של טיל לדרומה של ישראל תקל על מצבם במלחמה הבאה, אם חלילה תפרוץ. גם מנהיגים אזוריים חרדים, כמו עבדאללה מלך ירדן, שכבר הזהיר מפני סכנה להתלקחות אזורית בקיץ אם התהליך המדיני לא יוביל להישגים משמעותיים. זאת אולי הסיבה לכך שהביטוי השמיש ביותר בז'רגון התקשורתי הערבי של השבועות האחרונים הוא "האיומים הישראליים". נושא זה עלה אפילו אמש, עת התכנסו שרי החוץ הערבים לדון בכלל באופציית שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים.
מצד שני, יש גורמים משמעותיים שטוענים שעם כל הכבוד, פאניקה היא ממש לא שם המשחק, נהפוך הוא. שכן, ההצהרות המתריסות כלפי ישראל, שכביכול מקורן ב"פאניקה", לא נולדו היום. נשיא סוריה, בשאר אסד, הולך ומחריף אותן כבר מתום מלחמת לבנון השנייה, אז התחיל לדבר על "אופציית ההתנגדות" מול ישראל. לפי אותם גורמים, נראה כי אסד כבר לא חש מבודד ונצור, כמו ב- 2005, אז היה החשוד היחיד בהתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, ותחת חשש מתמיד כי הצבא האמריקני בעיראק יפלוש גם אליו. עתה סכנה זו חלפה, ואיתה גם הבידוד הבינלאומי.
יותר מכך: אסד, שעל הדרך הצליח לכופף את המחנה האנטי-סורי בלבנון, אינו לבד עוד מול ישראל, אלא חבר בקואליציית כוחות אזורית: איראן-סוריה-חיזבאללה ואיתן מדינה שהולכת ומתקרבת - טורקיה. רק בשבוע שעבר קיים צבאו תמרון בן שלושה ימים עם הצבא הטורקי - אותו צבא שאיים עליו רק לפני עשור. הגנרלים בסוריה הבהירו אגב אותו תרגיל כי מעתה, ובניגוד לעבר הלא-רחוק, הצבא הסורי מכוון רק כלפי חזית אחת: ישראל. מצד שני, הברית האסטרטגית עם טהרן רק מתהדקת, ואיתה הביטחון העצמי. דמשק יוצאת מנקודת הנחה, שבכל עימות עם ישראל היא לא תהיה היחידה בשדה המערכה. יחד איתה יהיו חיזבאללה ואיראן ואולי אף חמאס, לכל הפחות. כך שפאניקה היא לא חלק מחילופי ההצהרות עתה.
נכון לעכשיו, התמונה נראית אפורה ונשענת על הרתעה הדדית בין ישראל לציר הפרו-איראני. נראה שאיש אינו חפץ במלחמה - כל צד מסיבותיו שלו. אולם צריך גם לזכור, שהכל יכול לקרוס ברגע על בסיס אירוע בודד. חטיפתם של שני חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 כבר הוכיחה זאת. את זה יודע היטב גם נסראללה בעצמו, שיצטרך ביום מן הימים להחליט - בשיתוף עם פטרוניו בטהרן - האם ומתי לנקום את ההתנקשות במקורבו, עימאד מורנייה, כפי שנשבע לא אחת לעשות.
לפנייה לכתב/ת 
