"הלוואי שלא הייתי נולדת"

"היא לא מוכנה לבלות עם חברים בבריכה או בים, לא מוכנה לצאת לטיולים ואפילו לא רוצה סתם לבלות איתנו בגינה", מספרת לי אמה הדואגת של נועה מכיתה ה'. "למרות שעונת החורף הסתיימה, היא מסרבת ללבוש בגדים קצרים", היא מוסיפה.

אמא של נועה מאוד מודאגת. יש לה תחושה שהילדה ממש שונאת את עצמה. "לדבריה, היא לבנה מדי ויש לה ג'ינג'ים מכוערים על כל הגוף".

"אני כל כך מכוערת"

נועה הגיעה אלי כעבור מספר ימים ונכנסה מבוישת לחדרי. ניכר היה שהיא שרויה במצב רוח לא טוב. מבטה היה מושפל ופניה שידרו עצב רב. "מה נשמע נועה?" שאלתי.

"סתם, שום דבר מיוחד", מלמלה.

"קרה משהו שאת רוצה לספר לי עליו?"

"אמא אמרה שאת תעזרי לי".

"אשמח מאוד".

"אני רוצה לעשות ניתוח ולהוריד את כל הג'ינג'ים המכוערים שעל הגוף שלי", אמרה בנחרצות.

"מדוע את חושבת שהג'ינג'ים מכוערים?"

דמעות הציפו את עיניה. "כולם חושבים כך. גם בכיתה קוראים לי בשמות. אפילו אח שלי אומר שהרגליים שלי דומות לרגלי תרנגולת לפני שצולים אותן על הגריל. אני שונאת את אמא שלי. בגללה יש לי ג'ינג'ים. ירשתי את זה ממנה. הלוואי ולא הייתי נולדת. אני כל כך מכוערת".

למה כל כך הרבה ילדים מתרגמים את מראה גופם לשנאה עצמית, מדוע הם שומרים את זה לעצמם ולא משתפים ברגשות אלו את הסביבה? תחושת הבושה וחוסר ההבנה, שאולי אני לא תקין או שיכול להיות שזה קורה רק לי, גורמת לחלק מהילדים להמשיך לסחוב את הכעס על עצמם ועל סביבתם לאורך שנים.

מה מאפשר מחשבות טורדניות אלו? נראה שבכל פעם שאנו חושבים על עצמנו בצורה רעה, אנחנו מחזקים את העוגן של מחשבה זו. איך פותרים את זה וחוזרים לחיים שלמים? האם זו גזרת גורל? אני מאמינה שאפשר לפתור תחושה רעה שאנחנו נתונים בה, בדיוק באותה דרך שבה יצרנו את הבעיה שהובילה למצב זה.

ילדת הקינמון

סיפורה של נועה הזכיר לי סיפור דומה על "ילדת הקינמון" מאת מילטון אריקסון, שהיה פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקני. אבי גישות אסטרטגיות בטיפול נפשי ומייסדה של מסורת אריקסונית בהפנותראפיה. ד"ר אריקסון פוגש בילדה הכועסת על היותה ג'ינג'ית וכך הוא מתאר את התהליך שעבר איתה:

"הילדה נכנסה ועמדה בפתח כשידיה מאוגרפות, סנטרה מזדקר קדימה והיא נועצת בי מבט המוכן לקרב. בעמדה כך הבטתי בה ואמרתי 'את גנבת! את גנבת!' היא ענתה שאינה גנבת והיא לא גנבת. היא יכלה להשיב אש במישור זה.

'הו כן, את גנבת! את גונבת דברים! אני אפילו יודע מה גנבת, ויש לי הוכחה לכך', אמרתי.

הילדה ענתה: 'אין לך שום הוכחה בגלל שאני אף פעם לא גנבתי כלום'. 'אני אפילו יודע איפה היית כשגנבת את מה שגנבת', אמרתי. הילדה כעסה עלי מאוד. 'את היית במטבח, ליד המזווה ושלחת את ידך לקופסת העוגיות והיו שם עוגיות קינמון ולחמניות קינמון ואת פיזרת מעט מהקינמון על הפנים שלך. את ילדת קינמון'".

מגדירים מחדש את החיים

מדוע אריקסון נקט באסטרטגיה זו? מה עמד ביסוד דרך הטיפול שלו? אריקסון מנסח את דרך הטיפול שנקט באמצעות המונח reframing, שמשמעותו - הגדרה מחדש. זו טכניקה שמטרתה לשנות את ההגדרה שקיימת אצלנו בנוגע לבעיה שאיתה אנו מתמודדים ובכך לתת לבעיה זו פירוש חדש, משמעות שונה ומסגרת התייחסות חדשה למצב שממנו אנו סובלים.

טכניקה זו מאפשרת לנו לשנות את הרגשתנו ומחשבותינו בנוגע להרגלים ישנים ולהפוך אותם דרך מחשבות חיוביות למשאב שאנו גאים בו. ובמילים אחרות, ההתייחסות של ילדת הקינמון לנמשים שלה הפך לחיובי בעקבות שינוי הגישה שלה לגביהם. הנמשים נשארו על פניה, אך מעכשיו היא רואה בהם פירורי קינמון שאותם היא אוהבת.

או במילים של אריקסון: "הבעיה הייתה שהיא הגיבה בעוצמה רגשית רבה לנמשים שלה. ידעתי שהיא במצב רוח המתאים למלחמה. לכן העצמתי במתכוון את העוינות והכעס שבה בכך שאמרתי לה שאני יודע שהיא גנבת ויש לי הוכחה לכך. אחר כך במפתיע יצרתי במוחה חלל ריק כאשר לא מימשתי את ההאשמה בגניבה. היא חשה הקלה רבה והמצב כולו נעשה משעשע. היא אהבה עוגיות קינמון ולחמניות קינמון ולכן נתתי לנמשים שלה שם חדש. יחסה החיובי לקינמון השליך גם על הנמשים".

צילום: index open 

"לדוגמניות אין נמשים"

איך אנחנו מגדירים מחדש מצב קיים שממנו אנחנו מוטרדים? במקרה של נועה, היה צורך לשנות את הרגשתה השלילית להיותה "ג'ינג'ית". הרגשתה השלילית התבטאה בתחושה שהיא ילדה חריגה ומכוערת. היה צורך לחזק בה את התחושה החיובית שהיא מיוחדת בשל היותה ג'ינג'ית. התפיסה שלנו את עצמנו מושפעת מהאופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו. אם ניצור שינוי בהגדרה, נוכל ליצור גם שינוי בתפיסה.

שאלתי את נועה: "מה נחשב אצלך יפה?"

"בעיני יופי זה הדוגמניות. אני תמיד צופה בערוץ האופנה ומקנאה בכל הדוגמניות שמופיעות שם".

"ולדוגמניות אין נמשים?" שאלתי.

"את בסדר?" היא פתחה עלי זוג עיניים. "הן חלקות! יש להן עור מדהים, שזוף, בלי חצ'קונים ובלי כתמים".

"ומה לגבי איפור? אולי הן פשוט מאופרות ולכן לא רואים את זה כמו שזה במציאות?"

"לא נראה לי. הן יפות כי הן חלקות ושזופות. לא היו בוחרים דוגמנית עם עור לבן וג'ינג'ים", היא קבעה בנחרצות.

"את יודעת מה, אפשר לבדוק את זה. אבל לפני כן, אני רוצה להראות לך משהו בספריה".

לקחתי את נועה לספריה והסתכלנו על ספרי האמנות של הציירים - רנואר, גוגן, ואן גוך וכו'.

במהלך השיחה על הציורים, נועה שמה לב שהנשים המצוירות הן לבנות. היא אמרה: "הציירים האלו חשבו שהעור הלבן הוא מאד יפה", המחשבה גרמה לנועה סיפוק רב. "אם הייתי חיה בתקופה שלהם אולי הם היו מציירים אותי", היא מלמלה תוך שהיא משווה בחיוך את צבע העור של ידה לזה של הנשים בציורים. יכולתי לראות איך נועה מתחילה להסתכל על עצמה באור חיובי.