מלחמת הבורים

טרם שכחה הסערה סביב "סיפורי התולעים" של גבי גזית, וכבר הפציע שחקן חדש בזירת "הכה את החרדים, הצל את המדינה" - רון חולדאי ראש עיריית תל אביב. האינסטנט הבסיסי של כל חרדי וגם אני לא יוצאת דופן, הוא לעלות על הגג ולצרוח "גוואלד". אך דבריו של חולדאי, אם ננקה אותם קצת מסיפורי האיסלאם הפונדמנטליסטי, במוצאי הכמעט פיגוע במנהטן, יש בהם ממש. בפרט אחרי הפאנל ההוא בסמינר הקיבוצים, בו מצהיר ח"כ גפני ללא בושה: "אנחנו מלמדים יהודה הלוי ולא ביאליק". בתור בוגרת המסגרות החרדיות שנמצאות בליבו של הויכוח על הליבה, אין לי ברירה, אלא לכנות את הצהרתו במינוח המנומס ביותר שיכולתי לגייס: דבריך אינם אמת.

את יהודה הלוי, מכירים בחלק מהישיבות באמצעות ספרו הפילוסופי "הכוזרי", וגם שאר חכמי תקופת "תור הזהב" הספרדי, מוכרים בזכות חיבוריהם הפרשניים על התורה. שירי האהבה והיין של ריה"ל לא ילמדו בשום ישיבה או סמינר. גם מחזה כמו "לישרים תהילה", שכתב הרמח"ל, מגדולי חכמי איטליה, יישאר מחוץ לכותלי בית הספר החרדי, כי גם את הרבנים צריך לחנך.

ואם כבר בררנות במכלול היצירה היהודית של ענקי רוח שכאלה. מובן מאליו שאת הנוסחאות במתמטיקה וסיפורי פיתגורס במספרים אפשר גם אפשר להשאיר בחוץ, ללא כל חשש. ואם כתבו תנאים כמו רבי יהודה: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות", מצוות עשה, להתעלם ממנו וגם מרש"י, שטרח לצייר בצבעים חיים למתקשים בהבנת המקרא, מה קורה שבן אדם רעב ואין לו עבודה.

חיי החרדים במדינת ישראל הם מצב לא טבעי. ואם לפני שלושים שנה במוסדות החרדיים למדו אנגלית וחשבון - הדברים השתנו, גדלנו והתקצנו. לא כך אמורים לחיות מאות ואלפי אנשים. אבל כך הם חיים, וזה לא טוב בעיקר להם.

רנסנס אקדמי

לחולדאי, או כל משמיצן אחר, לא באמת אכפת ממה שקורה בבני ברק. את מוחו לא מעסיק חרדי המתקשה להתפרנס. האמת היא שבשביל לפתוח עסק, להיות סופר סת"ם או מורה למשנה אפשר להסתדר בדוחק עם מה שיש.

ואם הפגיעה בכיס היא היא הסיבה למסיבה, ברור שערביי ישראל, לאור נתוני הביטוח הלאומי הם המגזר בן מיליון איש ששותה בצמא את רובם המוחלט של מענקי המדינה על שלל צורותיהם. וגם אחרי שרון חולדאי, הזכיר אותם, כלאחר יד ובחצי פה, מטרת הצייד האמיתית הייתה ונשארה ה"פינגווינים" מהשמורה.

גם גזית וגם חברו מכיכר רבין, בוחרים במודע להתעלם מהרנסנס האקדמי העובר על המגזר החרדי בשנים האחרונות. לעצום עיניים מול בוגרי המכללות החרדיות במדעי החברה, משפטים, מנהל עסקים וכלכלה, רואי החשבון והאחיות. הם עבדו קשה מאוד כדי להתגבר על הפערים הלימודיים ולהצליח. אז למה להמשיך ולטאטא אותם מתחת לשטיח? אולי כי הם לא משרתים את המטרה הקיטורית לשמה התכנסנו פה.

הדיבורים האלה צורמים עוד יותר, כי הם מחזקים דווקא את קיצוני החברה החרדית, הרואים בכך את האות להגביה את החומות ולהעמיק את הניכור. הם הנאחזים בדברי השטנה האלה, לצורך מסע התעמולה נגד כניסתם המחודשת של החרדים אל תוך מעגל הכלכלה הלאומי. הביטויים הללו יופרחו מעל הסטנדר בהרצאה הבאה, על מנת להוכיח שאין עם מי לדבר מהצד השני. והכי טוב זה לסתום את האוזניים ולהמשיך בצורה עיוורת ונפרדת קדימה. באותו נתיב מסוכן.

ובעוד "קיתון של רותחין" נשפך על בוגרי החינוך החרדי - החינוך הממלכתי הכולל גם עשבים שוטים אלימים,

עילגים, התוקפים מינית - נותר מוגן. עשבים שוטים צומחים שם באין מפריע, ועליהם אין חולדאי פוצה פה ומצפצף. "ועל כל פשעים תכסה אהבה", אמר פעם משהו, אך ספק עם בוגרי החינוך הזה יודעים מי.

דו קרב לשוני וקריאות מרירות שפתיים, בהם משסים שני המחנות אחד את חברו אפשר רק לכנות בתואר המביך, "מלחמות הבורים". שני צדדים של אותו מטבע. שני קווים כאילו מקבילים, שלעולם לא השכילו למצוא את נקודת ההשקה. חסרים שמסתכלים במראה ורואים רק שלם. אפופים גאווה עיקשת ודעתנות מטופשת. ועם המציאות הוולגרית הזאת, צריכים חילונים וחרדים כאחד, להתמודד. בעיקר כי זה פשוט חינוכי יותר ואין לנו זמן למלחמות מיותרות.