איך אומרים "לא" בפלסטינית?

דומה כי הפלסטינים מתאמצים להחמיץ כל הזדמנות לכונן מדינה פלסטינית בשטחי ארץ ישראל המערבית, דווקא כשהיא יכולה לקרום עור וגידים. הם דחו את הצעת החלוקה בשנת 1947, פתחו במלחמה וגלו ב-1948, פצחו בגל פיגועי טרור ב-1994, והבעירו אינתיפאדה שנייה בשנת 2000.

בשבוע שעבר סירב הנשיא הפלסטיני אבו מאזן להצעתו החשאית של ראש הממשלה בנימין נתניהו להקים מדינה פלסטינית זמנית על כ-60% משטחי יהודה ושומרון. יודעי דבר סיפרו שעל פי תוכניתו הפרגמטית של נתניהו, לאחר הקמת המדינה הפלסטינית הזמנית יימשך המשא ומתן על סוגיות הסדר הקבע.

אבו-מאזן טען כי מדובר בניסיון לגרור אותו למשא ומתן ארוך שיבסס את גבולות המדינה הזמנית ויהפוך אותם לגבולות קבע. הוא העדיף להמשיך ולחלום במקום להגשים את החלום. בפרוייקטור הפלסטיני ששוקד על הקמת המדינה הפלסטינית, ראש הממשלה סלאם פיאד, הוא נזף. לדבריו, הכרזתו של פיאד על הקמת מדינה פלסטינית בעוד כשנתיים, לא הובנה כהלכה: פיאד אמנם פועל לכינונה, אך לא התחייב שיכריז על הקמתה.

מה מונע מהפלסטינים להעדיף ציפור אחת ביד מעשר על העץ? מדוע מתעקש אבו מאזן לדון בעת ובעונה אחת בכל הסוגיות שבכוחן להכשיל את המשא ומתן: ירושלים, הגבולות, הפליטים, ההתנחלויות והרצף הטריטוריאלי? האם יש לו ביד הבטחה אמריקנית לפיה ימומשו כל תביעותיו? מדוע אין הוא בוחר להיות הנשיא הראשון בהיסטוריה של המדינה הפלסטינית הראשונה, קטנה ככל שתהיה?

סיבה אחת לכך היא שהפלסטינים עדיין לא ויתרו על תוכניתם להקים את פלסטין השלמה, והשנייה: דומה כי הם חשים שדעת הקהל המערבית והממשלים המערביים תומכים בהם כפי שלא תמכו בעבר.

לצד הצעדים שנקטה ישראל של נתניהו: קבלת השיח של שתי מדינות, הסרת מחסומים, הקפאת ההתנחלויות והקפאה דה פקטו במזרח ירושלים, הפלסטינים לא צעדו אף סנטימטר אחד. זה צריך להדאיג את נתניהו.

הפלסטינים לא מתכוונים להכיר בישראל כמדינה יהודית כי הם לא זנחו את החלום הישן: שיבה ליפו, לחיפה ולאשקלון. והאמת, מדוע שיעשו זאת? בגליל, בנגב ובמשולש מתגוררת מאסה של אוכלוסייה ערבית שהיא פוטנציאל לאירדנטה עבורם. מה גם שהמנהיגות הערבית בישראל מבליטה היום את זהותה הפלסטינית. אמנם רוב הציבור הערבי בישראל מעדיף להישאר אזרח במדינתו, אך רבים מהם גם מרגישים היום יותר פלסטינים מבעבר.

בעוד פיאד מייצג את המנהיגות הפרגמטית של ערביי השטחים שחפצה להגשים את החלום ולהקים סוף סוף את הבית הלאומי, אבו מאזן כבול בשלשלאות הפאתוס הפלסטיני. כפליט, בן צפת הערבית, אין הוא יכול לוותר על זכותם הלגיטימית של בני עמו, כפי שהוא תופש אותה, להשיב את הפלסטינים למקומות חיותם במחוזות פלסטינה המנדטורית. מתון ככל שיהיה, גם הוא לא מימש את ההזדמנות להקים מדינה פלסטינית בתקופת אולמרט המתון.

מימי חאג' אמין אל-חוסייני ועד היום לא היה מנהיג פלסטיני אחד שבאמת רצה לסיים את הסכסוך. החמאס השתלט על עזה ואבו מאזן לא מתכוון לשחרר את הגדה. הוא רואה את עצמו נשיא של כל בני העם הפלסטיני: בגדה ובעזה, בלבנון, בירדן ובסוריה וגם של הפלסטינים אזרחי ישראל. ישראל היא פוטנציאל עתידי לשיבה, שלא כדאי למהר ולוותר עליו.

פיאד שלא שייך לאסכולת הפתח כבר מקים את המדינה שהוא ותושבי השטחים חולמים עליה. הוא כבר התפשר. הוא מבין שציפור אחת ביד, עדיפה על חלום השיבה של עשר ציפורים אחרות.

השאלה אם יהיה מי שיכריז על אותה מדינה, והאם תקום מנהיגות אחראית.

ד"ר יחיאל שבי, מזרחן. מתמחה בסכסוך הישראלי-ערבי