המו"מ העקיף: כפוי לטובה?
למרות התחלה ברגל שמאל ושורת מכשולים שנראים בלתי עבירים - אם אובמה ימצא את פשרות ה"אין ברירה" הנכונות, לשיחות הקרבה יש סיכוי. אבל סיכוי למה?
הפתיחה אינה מבשרת טובות. המשא-ומתן העקיף שמיטשל אמור היה להשיק היום יתנהל לפחות כמה ימים רק עם הצד הישראלי. הפלסטינים הודיעו שהם עדיין אינם מוכנים לדבר עד שלא יקבלו את אישור הוועד הפועל של אש"ף. הם לא רק משחקים את הקשים להשגה. אבו מאזן חושש באמת שיוצג על-ידי חמאס כבוגד בעמו הפלסטיני ובאומתו הערבית (ולכן הוא בן מוות) אם ידבר עם ישראל, ובעיקר אם יגיע להסכם עמה. לכן הוא עוטף את עצמו ב"חותמות כשרות" מכל הסוגים - של הליגה הערבית ושל אש"ף - לפני השיחות.
זו רק דוגמית למכשולים הרבים העומדים בדרכה של יוזמת השלום האמריקנית החדשה, שג'ורג' מיטשל מוביל בגיבויים של הנשיא ברק אובמה ומזכירת המדינה הילרי קלינטון. התוכנית האמריקנית פשוטה ואמורה להתבצע בשלבים:
- תחילה, במהלך השיחות העקיפות, ימפו מיטשל ועוזריו את העמדות העדכניות של הפלסטינים והישראלים.
- אחר כך יגבשו האמריקנים מתווה עקרוני להסדר הסכסוך וינסו לאכוף אותו בתיקונים קלים על הצדדים. מתווה פשרה עקרוני כזה כבר קיים למעשה - בדמות "מתווה קלינטון" מ-2000, בשיתוף ראש הממשלה דאז אהוד ברק.
- אם נתניהו ועבאס יסכימו "להיאנס", יעברו הפלסטינים והישראלים לשיחות ישירות כדי לסגור את הפרטים הקטנים ולשרטט את המפות.
עד כאן התכנית האמריקנית ברורה ומסודרת. זהו ניסיון אמריקני להשתמש בכל מנופי ההשפעה והלחץ העומדים לרשותם כדי לכפות הסדר. אבל זה לא יהיה פשוט.
חמאס שולט בעזה, מה הסיכוי שהסכם יכובד? (צילום: AP)
אובמה החליש את נתניהו ואבו מאזן
מדוע לא פשוט? ראשית - מפני שקיימים עדין פערים עקרוניים עמוקים בין כמה מדרישות היסוד של ההנהגה הפלסטינית ברמאללה לבין עמדות ממשלת ישראל בכל אחד מ"נושאי הליבה" העיקריים: הגבולות, הביטחון, ירושלים וזכות השיבה.
שנית - בגלל חולשתם הפוליטית של המנהיגים. הימין הלאומי-דתי בישראל הנושף בעורפו של נתניהו ומאיים להפיל את ממשלתו, והחמאס והפלג הרדיקלי באש"ף המאיימים על אבו מאזן,
מצמצמים מאוד את מרווח הויתורים והיכולת של המנהיגים להגיע לפשרה. ההתגוששות העקרה בעניין הקפאת הבנייה בירושלים ובהתנחלויות שכפו האמריקנים על שני הצדדים, החלישה עוד יותר את יכולתם של המנהיגים להסכים לפשרות אמיצות.
שלישית - כל עוד חמאס שולט בעזה, וכל עוד קיימת אפשרות ריאלית שהארגון הפונדמנטליסטי הנתמך על ידי איראן ישתלט פוליטית גם על אש"ף - מקור הסמכות לפלסטינים - ועל הגדה, כמעט שאין סיכוי שהסכם שייחתם עם אבו מאזן ייושם ויכובד.
רביעית - הניסיון המר שצברה ישראל אחרי שצה"ל נסוג מרצועת הביטחון בלבנון ומרצועת עזה, לא מאפשר לה לוותר על דרישות הביטחון המחמירות. במרכזן, הדרישה לשליטה בבקעת הירדן שתמנע הברחות נשק וטרוריסטים, והסדרי פיקוח ואכיפה מחמירים בשליטת ישראל, שיבטיחו את פירוז הגדה מנשק כבד וימנעו הופעת טילים ורקטות בשטחי המדינה הפלסטינית (כולל עזה). הפלסטינים דוחים דרישות אלה, ובמקומן מציעים ליישם את הצעת הגנרל ג'ים ג'ונס (כיום - היועץ לביטחון לאומי של אובמה) לפיה כוח רב לאומי ישהה בשטחים הפלסטינים. דרישה זו אינה מקובלת בירושלים, במיוחד לנוכח התגברות החתרנות האיראנית-סורית-חיזבאללאית ואיומי הג'יהאד העולמי הפועל במדינות השכנות.
חמישית - מדינות ערב יושבות על הגדר ואינן מעודדות ויתורים מצדו של אבו מאזן. להיפך. הליגה הערבית, שבה חברות סוריה, לבנון ולוב, משמשת כעין "משגיח כשרות" מדיני המגביל את יכולת התמרון והוויתורים שלו.
איפה המדינה ואיפה החזון
למרות מכשולים אלה, הנראים כמעט בלתי עבירים, נעתרו נתניהו ואבו מאזן, כמי שכפאם שד, לדרישה האמריקנית להשיק מחדש את המשא ומתן. נתניהו - מפני שהוא חושש שסירוב יגרום לכרסום חמור בגיבוי שארה"ב מעניקה לישראל בזירה המדינית הבינלאומית ויעצים את הבידוד. בלי תמיכת אובמה ישראל תתקשה מאוד להתמודד באו"ם, מול מתקפת הדה-לגיטימציה באירופה ועם הדרישות של מדינות ערביות להטיל פיקוח על הגרעין.
כמי שכפאם שד (צילום: AP)
אבו מאזן הסכים לוותר על דרישתו המוקדמת להקפאה מוחלטת של הבנייה בירושלים ובהתנחלויות לא רק מחשש שיאבד את תמיכת האמריקנים, אלא בעיקר מפני שהוא רואה במגעים עקיפים בתיווך פעיל של ממשל אמריקני אוהד, הזדמנות לכפות על נתניהו ויתורים מפליגים. אם יסרבו נתניהו וממשלתו להצעות האמריקניות תיקלע ישראל לעימות חזיתי עם וושינגטון, על כל השלכותיו. קיימת כמובן אפשרות שיקרה ההיפך אבל אבו מאזן מוכן, כנראה, לקחת את הסיכון. הרווח המדיני והתעמולתי שעשויים הפלסטינים להפיק מהמהלך האמריקני הוא כה גדול עד ששווה לאבו מאזן להמר עליו.
הנשיא מרמאללה גם נוקט בצעדים טרם פתיחת המשא ומתן עצמו כדי שיוכל להוכיח שישראל היא הצד הרע והסרבן, אם ייכשלו השיחות. לכך נועדו האיומים בעניין הבנייה בירושלים ובהתנחלויות שמשגר ראש צוות המשא-ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת - "פתח מילוט" למקרה של כישלון. ברשות גם מודעים היטב לביקורת המוטחת בנתניהו על בזבוז הזמן ועל היעדר חזון, תוכנית, ויוזמה מדיניים. ברמאללה יודעים מקריאה בעיתונים שגם בקרב בכירי צה"ל יש הטוענים כי הדרג המדיני כבר בזבז לריק שנה של שקט, כוח מיקוח וחופש תמרון שהעניק לו מבצע "עופרת יצוקה" ולא פיתח יוזמה מדינית שתמנע התלקחות אפשרית בשטחים ובצפון.
את הלכי הרוח והטיעונים הללו הרווחים בישראל מנסים אבו מאזן ואנשיו למנף לטובתם. למשל, באמצעות מתקפת החיוכים בתקשורת הישראלית. מתקפת ההסברה נועדה להוכיח לציבור הישראלי עד כמה הפלסטינים מלאי רצון טוב בבואם לשיחות ועד כמה סרבנית היא ממשלת נתניהו.
חצי שנה נוחה לישראל
ובכל זאת, בחינה מדוקדקת של העובדות והנסיבות שבהן יתנהל המשא ומתן העקיף מראה שיש עדיין סיכוי לא מבוטל שהוא יתנהל כהלכה, יעבור למסלול ישיר ואף יניב הסכם עקרוני. כישלון או הצלחה מותנים בעיקר במידת האסרטיביות, ההוגנות, הנחישות והיצירתיות שיפגינו המתווך מיטשל ואנשיו ובמידת הגיבוי שיקבלו מהבית הלבן. סביר להניח שאבו מאזן וסלאם פיאד - כמו גם נתניהו וברק - לא ממש יתנגדו לכפייה מצד ממשל אובמה ויסכימו להצעות פשרה שיועלו בנחישות ובהגינות על ידו. התנאי הוא שההצעות יהיו קבילות פחות או יותר על המנהיגים משני הצדדים, בבחינת הרע במיעוטו, ואפשר יהיה לשווק אותן כ"אין ברירה" לציבור ולאופוזיציות.
ראוי להעיר בהקשר זה כי חצי השנה הקרובה תהיה נוחה יחסית לנושאים ונותנים מטעמה של ישראל - בגלל בחירות "חצי התקופה" לקונגרס בנובמבר וצניחת הפופולריות של אובמה בסקרי דעת הקהל בארה"ב, המאיימת לכרסם ברוב הדמוקרטי בשני הבתים. השיקולים הפנים-פוליטיים יחייבו את הבית הלבן להתחשב בדעת הבוחרים היהודים ולעשות מאמץ כן ואמיתי להיות מתווך הוגן המתחשב באינטרסים הישראליים. לפלסטינים כבר הוכיח הממשל שהוא אינו אדיש לדרישותיהם.
אבל לא הכל בידי האמריקנים. התפתחויות לא צפויות - למשל פרובוקציות מכוונות של ארגונים ובודדים קיצוניים, ערבים ויהודים, או התלקחות צבאית בצפון - עלולות להביא להשעיית המשא ומתן ואולי אף לסיכולו.
יש לחשוש מכך בעיקר אם השיחות יתקדמו ואז יחליטו איראן וסוריה לטרפדן באמצעות שליחיהם. סכנה נוספת נשקפת למשא ומתן מחשיפה תקשורתית - אם לא ישמרו הצדדים על דיסקרטיות ואם האמריקנים לא יקפידו על כך, עשויה התנגדות פוליטית בישראל ואולי גם ברחוב הפלסטיני לסכל כל התקדמות.
מכל אלה עולה כי מוקדם עדיין להספיד את המהלך. למרות המכשולים הרבים שיערימו הצדדים על דרכו של המתווך האמריקני יש לו סיכוי להצליח. הקושי העיקרי יהיה כנראה ביישום מה שיסוכם - אם יוסכם. כל עוד שולט חמאס בעזה וכל עוד נשקפת ממנו סכנה לרשות הפלסטינית, כל הסדר שיושג יישאר על המדף ויחכה לעיתוי נוח יותר.