איך נולד הכסף?

כסף. אנחנו רוצים אותו, חומדים אותו, והוא תמיד חסר לנו. אבל מתי ואיך הוא נהיה חשוב כל כך? סיפור התפתחותו של הכסף הוא תהליך שהחל בשיטת חליפי הברטר, התפתח למטבעות זהב, שהפכו לשטרות עד שבסופו של דבר לקחה על עצמה המדינה המודרנית את הדפסתו המסודרת ואת האחריות עליו.

זהו סיפור של מעבר מניהול מטליסטי לניהול קרטליסטי. המטליסטים הם הכלכלנים הטוענים שהמהות של כסף והערך שלו נובעים מהיותו חומר המייצג סחורה בעלת ערך ממשי, למשל זהב, ובהתאם לעיקרון זה הם מנהלים את הכלכלה שלהם.

הקרטליסטים, לעומתם, טוענים שערכו של הכסף נובע מכך שהמדינה החליטה שהוא שווה, היות ובתקופה שלנו המדינה היא זו שמייצרת את המטבע, מנפיקה אותו ואחראית עליו. עד לא מזמן שלטה בעולם הגישה המטליסטית, אבל במאה העשרים היא פינתה את מקומה לאופן הניהול הקרטליסטי של הכסף.

המודל המטליסטי

היה היתה פעם קהילה נחמדה ושקטה. חיו בה נגר, אופה, צייד ורופא. כל אחד מהם ייצר את התוצרים שלו. הצייד צד, האופה אפה, הנגר בנה רהיטים והרופא ריפא. בשלב זה עוד לא הומצא הכסף, ולכן הונהגה בקהילה שיטה שנקראת חליפי ברטר. אנשים החליפו סחורות זו בזו והחליפו שירותים בסחורות.

יום אחד נפצע הצייד. בא הרופא וחבש אותו, ובתמורה דרש תרנגולת. אבל לצייד היתה רק פרה שמצא בשדה. איך הוא ישלם? האופה רצה לקנות מהנגר כיסא, והסכים לשלם בעשרים עוגות, אבל לנגר זה לא התאים. מה הוא יעשה עם כל כך הרבה עוגות?

בהדרגה הבינו חברי הקהילה שכך אי אפשר, והחליטו למצוא פתרון אחר. למזלם, בדיוק באותם ימים הגיע לכפר צורף. הסחורה שלו היתה זהב, ואת הסחורה הזו כולם אהבו. מדוע? כי הזהב היה סחורה שאותה כולם רצו תמיד. הסיבה לכך, בין היתר, היא שכולם רצו אותה תמיד. 

נסביר. הרופא העדיף לקבל זהב עבור שרותיו, כי הוא ידע שהאופה והנגר גם ירצו זהב. לזהב היה יתרון גדול נוסף. בניגוד לספה ולפרה, אפשר לחתוך אותו לחתיכות קטנות, ולשלם גם עבור שירותים קטנים.

לאט לאט נוצר מחירון מוצרים ושרותים בכפר. למשל, יד שבורה שווה עשרה גרם זהב, ולחם חמישה גרם. לחמניה, לעומת זאת, שווה רק גרם. ספה שווה קילו, במיוחד עם היא מצופה בפרווה.

אז גם התחילו הצרות; הקהילה השקטה גדלה, ולכפר הגיעו נוכלים, שאיתרו מיד הזדמנויות לעשות רווח. הם לקחו, למשל, חתיכה של עשרה גרם זהב, התיכו אותה ומהלו בה מתכת זולה. ככה הם הצליחו לקנות בזול, בפחות זהב, דברים יקרים. 

השמועות על הרמאויות הפכו את בני האדם לחשדניים והם סירבו לקבל את חתיכות הזהב. המסחר נפגע. אבל אל דאגה. הידיעה הזאת הגיעה אל הדוכס ששלט בכל האיזור, והוא החליט לקח את האחריות על עצמו. הוא החל לייצר סחורה חדשה - קראו לה מטבע.

המטבע היה פיסת זהב במשקל של עשרים גרם ועליה היו מוטבעים שני נתונים. בצד האחד הוטבע משקל המטבע, למשל משקל של פאונד אחד זהב (מכאן הגיע, דרך אגב, שמה של הלירה סטרלניג האנגלית), ובצד השני תמונה של הנסיך, כדי שכולם ידעו שהוא אישית אחראי לכמות הזהב במטבע. המטבע הזה היה להיט. גם הלהיט הזה לא החזיק הרבה זמן, כי הנסיכים נזקקו לכסף וזהב, וגם הם נהנו לרמות.

עד כאן החלק הראשון של המודל. זה המודל שנותן אריסטו ואנחנו כותבים אותו בעברית של ימינו. משמעות הסיפור היא זו: הכסף, לפי הכלכלנים שנקראים מטליסטים (מלשון מתכת), הוא בעצמו סחורה. הרי הוא היה עשוי זהב, או כסף. וזהב וכסף הן מתכות שיש להן שווי שוק, כלומר הן נסחרות בשוק. לכן קוראים לגישה המטליסטית גם גישת כסף הסחורות.

והכסף הזה, הוא בעצם סחורה שמייצגת סחורות ושירותים אחרים. כי עשרה גרם שווים כיכר לחם, או משהו כזה, ולכן הכסף הוא סחורה שווה, בעלת ערך, ששווה כמו סחורות אחרות בשוק.

אבל איך כל זה קשור אלינו? אל הכסף שלנו? זה שעשוי סימנים דיגיטליים או ניירות? הרי סימן מחשב לא באמת שווה משהו. הסיפרה מאתיים במאזן בבנק אינה שווה באמת לזהב. לשם כך צריך להמשיך עוד פרק או שניים בסיפור הכמו היסטורי שלנו.

הצורפים פותחים כספת

גם עם הזהב היה קשה. מדוע להסתובב עם חתיכות יקרות כאלה בכיס, ולמה להחזיק מטילים שלמים בבית?! זה מסוכן. בשלב הזה חוזרים אלינו הצורפים. הם הציעו לכל בני הכפר לשכור מקום קטן בכספת שלהם. לא בחינם, אלא תמורת תשלום. 

כל תושב שם בשקית את כמויות הזהב שלו, והניח אותם בכספת אצל הצורף בצירוף שמו. והצורף, הוא נתן לכל מפקיד דף נייר, או אולי גליון קלף, ובו אישר שיש אצלו בכספת למשל מאה גרם זהב של הנגר.

בכל פעם שהנגר רצה כסף הוא בא לצורף החזיר לו את שטר הנייר הזה ולקח את הכסף שלו. בהתחלה, היו התושבים מוציאים את הזהב מהכספת ומשלמים בו, אבל במשך הזמן הם עלו על רעיון יפה: למה להוציא כסף ולשלם בכסף? הרי הכסף עלול ללכת לאיבוד, או להישדד.

אז החלו תושבי הכפר התחילו לשלם אחד לשני בניירות של הצורף. נניח ששיש לי שלושה שטרות של הצורף; אחד אומר שהפקדתי מאה גרם, שני מתעד הפקדה נוספת של עוד חמישים, ושלישי מתעד הפקדה גדולה; קילו זהב. ונניח שהנגר רוצה לקנות כרכרה. למה לו להוציא את קילו הזהב? למה להסתכן? ולמה לסחוב?

הוא נותן לבעל הכרכרה את השטר שבו כתוב משהו כמו "אני הצורף של הכפר חייב לבעל הנייר הזה קילו זהב", ובעל הכרכרה הוא עכשיו הבעלים של השטר כלומר הבעלים של קילו הזהב בכספת של הצורף.

ככה התחילו שטרות הכסף. כל שטר לא היה סתם נייר, הוא היה מעין חוזה. חוזה שבו מתחייב הצורף לתת למחזיק בשטר, זהב בכמות שנקובה בו. בעצם הנייר הזה היה שווה ממש זהב.

בשלב מסוים ראו הצורפים שבני הכפר כמעט אף פעם לא מגיעים אף פעם להוציא את הזהב שלהם. הם החליפו ביניהם כל הזמן שטרות של הצורף וסמכו על הצורף שישמור על הכסף שלהם. דמי השכירות ששילמו בני הכפר עבור איחסון הזהב כבר לא הסתיקו לצורפים והם חיפשו מקור פרנסה נוסף.

הם החלו להלוות זהב של אנשי הכפר לאנשים אחרים, והסתמכו על כך שאנשי הכפר מסתדרים עם הניירות. וכך נוצר הבנק המודרני הראשון, שעליו נדבר בטור הבא.

הכותב מלמד פילוסופיה של הכלכלה במכללה למינהל. ספרו "על שוקי הון וגלובליזציה באספקטים פוסט-מודרניים" ייצא לאור בהוצאת "רסלינג" בקיץ הקרוב