טנזניה: חברת הציידים והמלקטות עדיין קיימת כאן

לפני כמה שנים יצא השחקן אבי קושניר במופע "להציל את איש המערות", שבו ביטא בהומור את השוני בהתנהגות בין נשים לגברים. דבר אחד שזכור לי היטב מהמופע הוא המושג "ציידים ומלקטות" - הגברים צדים והנשים מלקטות.

בפסח השנה יצא לי לגלות את שורשי המושג בטיול שלנו לטנזניה, כשפגשנו את בני שבט ההדזבי - קבוצה אתנית אשר חיה במרכז טנזניה סמוך לאגם אייסי, אגם של מי סודה רדודים.

פחות מאלף מבני ההדזבי עדיין קיימים, ומנהלים את חייהם באופן זהה לזה בו עשו זאת אבות אבותיהם. בני השבט אינם קשורים לשבטים אחרים. ככאלה, שפתם ייחודית רק להם והיא ממשפחת שפות הקליקים. הפגישה עימם נעשתה דרך מתווך מקומי. בתוכנית: להצטרף אליהם השכם בבוקר לציד היומי.

מלחמת הג'יפים באיתני הטבע

ערב לפני המפגש, ישנו באזור אגם אייסי במאהל שהוקם בכוונה בקרבת האזור בו נמצא השבט - סידור מיוחד של חברת "אקו טיולי שטח" כדי שנוכל לפגוש את בני השבט עם שחר.

המאהל שנבנה במיוחד בשבילנו באזור הקרוב לשבט (צילומים: זאב גרשטיין)

הלילה באוהלים היה גשום. עם אור ראשון, אחרי כוס תה וכמה עוגיות, יצאנו לדרכנו. אחרי כ-400 מטר של נסיעה בדרך עפר בוצית וחלקלקה, שקע אחד הג'יפים. אלה מאיתנו שלא התערבו בניסיונות החילוץ, נהנו ממראה טיפות הגשם שנצצו עדיין על השיחים והעצים, מהקשת הכפולה שהופיעה בשמיים, וממראה המקומיים שצצו מאחורי שיחים כדי לסייע.

בסופו של דבר הצטופפנו כולנו בשני הג'יפים האחרים והמשכנו בדרך. לאחר כ-15 דקות נסיעה שוב שקע אחד הג'יפים, ושוב ירדו כולם, אספו אבנים, דחפו ושיחקו עם ילדים מקומיים שהגיעו משומקום, עד שמלאכת החילוץ צלחה והמשכנו באיחור לפגוש את בני השבט.

בשעה מאוחרת וחמה יחסית הגענו לאזור המפגש ולאחר הליכה קצרה, נגלה לעינינו מראה של כ-10 מבני השבט כורעים, קשתות בידיהם, על רקע נהר שוצף וגועש של מי שיטפון חומים אדמדמים. בצד ישבו הנשים עם כמה ילדים ותינוקות. החברה נראו רעבים ועצבניים. הם המתינו לבואנו שעות, והשמש כבר עמדה במרכז השמיים.

בדרך, כשהמבוגרים מחלצים שוב את הג'יפ, הילדים משחקים

מוכנים, היכון, צוד

קבלת הפנים שלהם הייתה רחוקה מלהיות מערבית וחמימה - קשתות וחיצים נתחבו מיד לידיהם של הבנים בחבורה, והוראות השימוש הועברו ללא שום מלל.

איתי, בני בן ה-12, סומן על ידי הבחור שנראה כמנהיג - זה נתן בידיו קשת והדגים לו איך, להחזיק אותה ולירות את החץ. שפת הגוף שלו הייתה נוקשה וקצרת רוח, וכשאיתי לא הצליח ברגע הראשון להבין מה עושים, הוא דחף אותו בידיו, והראה שוב.

הדיאלוג התנהל ללא מילים, רק תנועות גוף שנעו בין לא מעודנות לפראיות. כשאיתי הצליח, ליירט חץ לאדמה כפי שנתבקש, הוא זכה לטפיחות עידוד על הגב.

בן שבט ההדזבי מעביר הסבר, ללא מילים, על השימוש בחץ וקשת

אחרי כמה דקות יצאנו אחריהם בקבוצות קטנות כדי לראות כיצד הם צדים. חלק מהקבוצה העדיף להישאר עם הנשים והילדים שבחבורה, כדי לראות איך ומה הן מלקטות.

הקבוצה שלי ושל בניי הצטרפה לחמישה ציידים, שתקשרו בקולות בסיסיים של "אה" ו-"אה". אחרי כמה דקות בהן ניסינו להדביק את הקצב שלהם, התפצלו שניים מהם והופיעו עם שני חיצים ועליהם משופדות שתי ציפורי תור קטנות, שהועברו אחר כבוד למותניהם.

בתחילה נראה היה לי שמדובר ב"הכינותי מראש שתי ציפורים קטנות", אך המדריך שלל זאת בנזיפה והבטיח שהעניין אותנטי לחלוטין.

כמה דקות מאוחר יותר זכינו לראות אותם צדים עוד ציפור שיר צהובונת. בדרך כלל יצודו בני השבט ארנבות או דיקדיק (אנטילופה גמדית), אך באותו יום, בגלל הגעתנו המאוחרת, השעה כבר לא הייתה שעה טובה לצייד שכזה.

כדי לצוד חיות גדולות יותר, הוסבר לנו, החיצים יהיו טבולים ברעל המיוצר מצמח האדניון - צמח ממשפחת ההרדופים, שהרעל המופק ממנו ממית בתוך דקות מרגע שחדר למחזור הדם.

הגוף דרוך, החץ בדרך לציפור

עולם הולך ונעלם

ממשלת טנזניה התירה לבני שבט ההדזבי לצוד חיות בר מתוך ההבנה כי זו הדרך היחידה לשמר את אורח החיים אחרוני בני השבט. למרות זאת, בשנים האחרונות הם מאבדים רבים מהשטחים שלהם.

נאסר עליהם לצוד באזורי שמורה, חלק מהשטחים שלהם נתפסו על ידי בני שבט הדאטוגה שחיים ממרעה בקר וצאן, ואלה מרחיקים חיות בר ומחסלים צמחייה שהיא פוטנציאל של פקעות וגרגירים למאכל.

גרוע מכך, בורות המים שנחפרו למען הבקר ייבשו את בורות המים הרדודים של ההדזבי. גרוע עוד יותר - בשנת 2007, אחד מהאזורים הגדולים ששימשו את השבט, הושכר כשטח שעשועים למשפחת מלוכה מערב הסעודית. העסקה בוטלה רק לאחר סיקור שלילי בעיתונות הבינלאומית.

בן ההדזבי מרווה את צימאונו לאחר הארוחה. ייבוש בורות המים יצר בעיה

סוואנה וקוץ בה

הריצה אחרי הבחורים הצעירים לא הייתה פשוטה - הם נעו על סנדלי הצמיגים שלהם בקלות בין ענפי השיטה הקוצנית, ואילו אנחנו נאלצנו לחזור אחורה שוב ושוב.

ברגע אומלל אחד דרכתי על ענף יבש וקוצני, שנתקע היטב בשוק רגלי. קוץ לא קטן חדר לי לשריר התאומים והשריר התקשה ונתפס באחת, ולא יכולתי, או יותר נכון נבהלתי להמשיך ללכת.

אחרי שאחייניתי ניסתה לשלוף את הקוץ מספר פעמים ללא הצלחה, נחלץ לעזרתי אחד מילדי ההדזבי. בן התשע סימן לי בידיו שאתן לו הזדמנות להושיעני, ורגע לאחר מכן שלף מרגלי קוץ בריא של כסנטימטר וחצי.

חיים באופן זהה לאבות אבותיהם. בני ההדזבי מדליקים אש

שלוש ציפורים קטנות הן סיבה מצוינת להדליק מדורה. המארחים מצאו פיסת צל זעירה באמצע כלום והתיישבו, חוררו חור קטן בקליפת עץ באמצעות סכין שנשאו עימם, הכניסו לתוכו מקל והחלו מחככים את הענף בתוך קליפת העץ. עד מהירה צצה לה להבה, שהפכה למדורה קטנה ועליה הם צלו את הציפורים בשלמותן, על נוצותיהן.

בשלב ה"עשוי למחצה", הם ביתרו את הציפור הקטנה וחילקו ממנה לכולם (כולל לאורחים שסירבו בנימוס), ומצצו בשקיקה את העצמות וכל מה שמסביב. היו רעבים, הבחורים.

כשחזרנו בחזרה אל מחנה ההדזבי, חיכו לנו הנשים והילדים באותו מקום. התלווינו לאחת מהן, והיא הראתה לנו ללא מילים איך בעזרת מקל היא חופרת באדמה ומאתרת פקעות שנראו כמו בטטות.

המלקטת והבטטות

הצייד שבפנים

התפתחותם הקיומית, כך הוסבר לנו, חסרה את יכולת התכנון שתביא אותם לכך שייטפלו בבקר או יתכננו מראש שתילה או השקייה וגידול של חקלאות - לא פשוט להבין זאת בימינו המורכבים.

בדרכנו חזרה לג'יפים, הצטרפו אלינו חלק מהציידים. בין איתי למנהיג החבורה נוצרה כימיה והוא חזר ולחץ את ידו כמה פעמים. המנהיג אף ניסה לדבר איתו ואמר לו: "אה קליק-קליק"( שני צקצוקים עם הלשון), תוך שהוא דוחף את שורש כף היד על חזהו שלו ואחר כך ודוחף את כף ידו על חזהו של איתי.

המלווה תרגם והסביר שהוא אומר ששמו "קליק-קליק" והוא מבקש לדעת את שמו של איתי. מה שהפליא אותי היה שביחסו של מר "קליק-קליק" אל איתי, אפשר היה להבחין שהוא לא "ראה" את גילו שלו, אלא את הצייד שבו. וגם את זה לא פשוט להבין בימינו המורכבים.