האדמיניסטרציה של השטן: מסע בין רשימות מוות

ברוכים הבאים לגרוסה אלי (השדרה הגדולה) 5 שבעיירה באד ארולסן. כאן תמצאו רק דבר אחד: מסמכים. 50 מיליון כרטיסיות, עם שמות של 17.5 מיליון בני אדם אשר נרדפו בתקופת הרייך השלישי: צוענים, סוציאל-דמוקרטים, הומוסקסואלים, קומוניסטים, סתם אישים שהנאצים החליטו לטפל בהם, ובעיקר - יהודים. 

הליכה לאורך מדפי השמות המסודרים עם הכרטיסיות הקטנות מזכירה דפדוף בספר טלפונים: המקום מוצף בשמות יהודיים מוכרים. לשם משפחה אקראי - אברמוביץ' לדוגמה - יש 849 וריאציות איות. כשהמדפים נמשכים, ורואים עוד שמות משפחה מוכרים עם מספר דומה של אפשרויות, ההיקף הבלתי נתפש - שישה מיליון - מתחיל אולי להתבהר. המימרה מטקסי הזיכרון, "לכל איש יש שם", קורמת עור וגידים, שחור על גבי מדף. 

לכל איש יש שם - וכרטיסיה (צילומים: דור גליק)

"האדמיניסטרציה של השטן", מכנה מנהל הארכיון, אודו יוסט, את התיעוד המקורי העשיר בעולם לזוועות הנאצים. המסמכים אותרו בקלסרים עבים ברחבי גרמניה ואירופה הכבושה החל משנת 1945, והם כוללים תיאורים של מפעל, המחויב להוכיח תפוקה ותועלת. יש בהם תיאורים על המחנות, על התוכניות המעוותות, על אלה שנותרו חיים - ועל הרוב העצום שלא שרד. 

הארכיון אינו שלם: בחודשים האחרונים למלחמה, כשהתבוסה התקרבה ובאה, פתחו

הנאצים בהשמדה המונית של מסמכים, בעיקר במקומות שהיה זמן לפנותם. ככל שהולכים מזרחה במפה, כך הושמד תיעוד רב יותר. מסוביבור, לדוגמה, לא נשאר כמעט דבר. אבל למזלו של התיעוד ההיסטורי - ולמגינת ליבם של מכחישי השואה - חומר בקנה מידה עצום נשאר כאן כדי לספר: על בוכנוואלד ודכאו אפשר לדעת כיום בבאד ארולסן הכל: מה קיבלו לאכול ביום ספציפי, כמה כינים היו על ראשו של האסיר איקס ועוד. 

כל השלל הזה נאסף בידי בעלי הבית החדשים של גרמניה החרבה: הצבא האמריקני, הסובייטים, האנגלים והצרפתים. לריכוז החומר נבחרה העיר קאסל שבמרכז המדינה, אלא שזו נהרסה כליל בהפצצות ונעדרה תשתיות. לא הרחק נמצא בית-ספר נטוש של קציני אס.אס, שכלל אמצעי תקשורת נחוצים כמו טלגרף וטלפון. כך הגיעו לבאד ארולסן. 

תמיכה ביולדת צאצא טהור גזעית

סיור בחדר אחד עם קתרין פלור, הדוברת מסבירת הפנים של הארכיון, הוא שיעור בהיסטוריה שאין שני לו: במרחק של מטרים זה מזה, ללא כל תצוגה גרנדיוזית של מוזיאון, מונחים הסיפורים המעניינים והטראגיים ביותר של המאה העשרים. בקלסר אפור אחד, למשל, מונח מסמך תחת הכותרת "לבנסבורן". זהו כתב ההסמכה של הארגון, שיהיה מעתה והלאה אחראי על עידוד וטיפוח ילודה ארית, על-ידי "הצמדה" של נשים "טהורות" לאנשי אס.אס, ובשלבים מאוחרים יותר באמצעות טרנספר של ילדים בלונדינים ותכולי עיניים ממזרח אירופה, עקירתם ממשפחותיהם והצמדתם למשפחות "אריות" בתחומי הרייך. על הטקסט האפור של מכונת הכתיבה נראים תיקונים בעט, בכתב יד אשר נשמר להפליא ונדמה כאילו נכתב בשבוע שעבר. התיקונים הם של לא אחר מאשר מפקד האס.אס, היינריך הימלר.

הוועדה פועלת על מנת לתמוך במטרות הבאות:

1. יצירת משפחות רבות ילדים, טהורות גזעית וביולוגית

2. תמיכה באם חד-הורית אשר יכולה להביא לאוויר העולם ילד טהור גזעית וביולוגית

3. תמיכה בילדים הללו

על החתום: היינריך הימלר, תאריך: 24.12.1937

שבע שנים קדימה במכונת הזמן, הקלסר הבא מעביר את המתבונן עמוק אל תקופת הרצח השיטתי והנרחב ביותר שידעה האנושות: התאריך הוא 21 באוקטובר 1944, ותחת הכותרת האנמית "רשימת שמות" מופיעים פרטיהם של אלף בני-אדם - 700 גברים ו-300 נשים, כולם יהודים. מספר 672 ברשימה: יצחק שטרן, מקצוע: רואה חשבון. כמעט 50 שנה מאוחר יותר יהפכו אלף השמות הללו ל"רשימת שינדלר" (לחצו כאן לצילום הרשימה המלאה).

בניגוד לסרט זוכה האוסקר, בבאד ארולסן אין אפקטים מתוחכמים של ילדה בשחור-לבן מחזיקה ורד אדום; המקור הוא מציאותי, אנמי ורחוק שנות אור מהתרגום ההוליוודי. כאשר אני עובר על חלק מן השמות ברשימה, קתרין פלור מסתכלת על החדר מסביב: "הרשימה הזו אמנם הפכה מפורסמת, אבל היא בסך הכל אחת מתוך אלפים שיש לנו כאן בארכיון. לכל רשימה יש סיפור משלה". 

פרט מעניין לחובבי הסרט: הרשימה שהקליד יצחק שטרן בעצמו ו"משוחזרת" בסרטו של סטיבן שפילברג לא שרדה את המלחמה. הידע ההיסטורי על סיפורה של "רשימת שינדלר" מגיע מעדויות עובדי המפעל, ומרשימה שהוקלדה באחד המעברים שבין המחנות על-ידי עובד של שינדלר, מיז'ישלב פמפר. האחרון מסר בשנת 1958 לארכיון בבאד ארולסן את העותק היחיד שהצליח לשמור. 

מסמכים אחרים נושאים עמם חשיבות עצומה של התמודדות עם טיעונים מסולפים, שונים ומשונים, הקשורים לתקופת השואה. לדוגמה: הטענה כי הגרמני הפשוט לא יכול היה בהכרח לדעת על מחנות הכפייה ומה שהתחולל בהם. לצורך כך מוציאה פלור ספר רישום אסירים של מחנות דכאו ובוכנוואלד שבגרמניה. שם נרשם, מדי יום ביומו, בדיוק לאן כל אחד מאלפי האסירים יצא לעבוד: באיזה כפר, עיירה או עיר גרמנית הוא אולץ לעשות זאת, לבוש בגדי אסיר. "התושבים בכל רחבי גרמניה לא היו יכולים שלא לראות את מי שהגיעו לעבוד בכפייה לידם ולאורך זמן", היא אומרת, "הספר הקטן הזה מבטל אפשרות להיתממות וחוסר ידיעה". 

פירוט עד רמת המרגרינה

"שפאיזה צטל - אושוויץ", רשום על מסמך אקראי שנשלף מהמדף. זהו ה"תפריט" שקיבלו האסירים במחנה הידוע לשמצה - מי מביניהם שעבר את הסלקציה. כך למשל, ביום שני, 7.12.1942, קיבל "עובד קשה" באושוויץ 450 גרם לחם, 30 גרם מרגרינה ו-125 גרם גבינה. אם פותחים את ה"תפריט" של שנתיים אחר כך, המנה הדלה הזאת כבר נראית כמו חלום. 

הלאה במסדרון: כרטיס חום של המשטרה החשאית הנאצית, הגסטאפו, מבקש כבר בנובמבר 1935 לפקוח עין על בחור גרמני, שנחשד ב"מעורבות בפעילויות בדלניות". שם משפחה: אדנאואר, שם פרטי: קונראד - מי שיחתום 17 שנה אחר כך על הסכם השילומים בין גרמניה המערבית למדינת ישראל.  

יש לפקוח עין: קונראד אדנאואר

וכך זה נמשך: רשימת הילדים שעלו על סיפון האונייה "אקסודוס", מסמכים מזהים של איוואן דמיאניוק שבהם נעשה עכשיו שימוש בבית המשפט - החדרים עם אורות הפלורסנט לא מפסיקים להפתיע. שבע שעות של ביקור, וכשעוזבים ההרגשה היא של טעימה מקצה המזלג. 

אבל מעבר לעניין ההיסטורי הרחב, חשובה לא פחות היא הבשורה שהמקום מביא באופן פרטני לניצולי השואה, וגם לבני הדור השני והשלישי: אלה יכולים עכשיו לברר בקלות וברמת דיוק שלא התאפשרו בעבר על אשר עלה בגורל משפחותיהם. הבירור נעשה באמצעות שירות האיתור הבינלאומי (International Tracing Service - ITS) שנמצא בבאד ארולסן.

הדוד שאמא לא זכתה להכיר

ב-22 באפריל 1945 מת במחנה הריכוז דכאו האסיר רחמין פיינגולד. על הכרטיסייה שלו רשומים הקיצורים Sch-J. צוות הארכיון, המיומן בשפת הביורוקרטיה הנאצית, מתרגם את הקיצורים ל"אסיר ללא זכויות", סיבת ההחזקה: "יהודי". ממה בדיוק נפטר האסיר פיינגולד, בן 22 במותו? על כך לא פורט בספר המתים של דכאו. כנראה מרעב. שבוע בלבד אחר כך, ב-29 באפריל, הגיע הצבא האמריקני למקום ושיחרר את המחנה. רחמין (ירחמיאל) פיינגולד הוא אחיה של סבתי, הדוד שאמי לא תזכה לעולם להכיר. בבאד ארולסן קיבלתי את תעודת הפטירה שלו, את האפשרות לראות בדיוק היכן מת, ולדעת לראשונה על התאריך שבו זה קרה - שבעה ימים בלבד לפני השחרור.

עומק הפירוט והתיעוד הגרמני ממשיך להפתיע: אסירה מספר A-24652 הובלה בטרנספורט לאושוויץ ב-19 באוגוסט 1944, יום אחד אחרי יום הולדתה ה-16. האסירה הזו היא סבתי, שזכתה לעבור ביום ההוא את הסלקציה. למרבה המזל, 16 עוד היה גיל שבו ניתן היה לשרוד באושוויץ. 

תיעוד משפחתי מצמרר. דור גליק

התיעוד האחרון להמוני האדם שהגיעו לאושוויץ ונשלחו אל מותם הוא ברשימת הטרנספורטים למחנה. עבור מי שהגיע ונשלח לעבודת כפייה תחילה ורק אחר כך אל מותו, רשומה סיבת פטירה כגון: "התקף לב", או לחלופין "מחלת ריאות". האובססיה של הנאצים לתיעוד פסחה רק על דבר אחד: באף ספר מתים בבאד ארולסן לא ניתן למצוא תחת הסעיף הזה את המילה "גז". 

לארכיון ניתן להגיע פיזית, שם מסייעים העובדים באופן פרטני, ואפשר גם לשלוח בקשות ושאילתות דרך האינטרנט. במוזיאון "יד ושם", איתו עובד הארכיון בבאד ארולסן באופן צמוד, נמצאים העתקים רבים של המקור שנמצא כאן. בזכות תהליך מאסיבי של דיגיטציה, שני האתרים וכן מוזיאון השואה בוושינגטון חולקים גם מאגר מידע ממוחשב ומרשים. אבל חיפוש פרטני במחשב בתוך מאגר כה גדול מותיר פעמים רבות את המחפשים בידיים ריקות (למשל, בגלל פספוס של אות אחת בשם). המקור נשאר המקור - מפורט מאין כמותו - ובבאד ארולסן מצויים מומחי איתור, שיכולים למצוא עבור המחפשים מידע משפחתי יקר מפז.  

הנייר של אלי ויזל. בתחתית: "עילת המעצר: היותו יהודי"  

לציבור נפתח הארכיון לראשונה ב-2007, ואילו העתיקו את מיקומו לברלין, היה הופך בן רגע לאתר חובה עבור המסייר בעיר - ודאי לישראלים. אבל הוא נמצא כארבע שעות נסיעה

מבירת גרמניה, רחוק מכל עיר אטרקטיבית, ולכן רבים, רבים מדי לא יודעים על קיומו. פלור, בעלת תואר שני בהיסטוריה, שרואה בתפקידה שליחות ועברה לשם כך מהמבורג הגדולה לעיירה המשמימה שבמרכז גרמניה, מעוניינת לשנות את המצב: "חייתי בעבר שנה בישראל, והתקופה הזו הותירה אצלי רצון גדול לעזור למי שסבל תחת המשטר הנאצי. את העבר אני לא יכולה לשנות, אבל אם אני יכולה לעשות עבור השורדים ובני משפחותיהם משהו בהווה, זו בעיקר הסיבה שאני כאן".

בינתיים, חוסר המודעות בהחלט ניכר: ב-2009 ביקרו רק תשעה ישראלים במקום, שיכול לספק לרבים מידע חשוב כל-כך. סך הפניות שהתקבלו דרך האינטרנט והטלפון - 528 - מציב את ישראל במקום השמיני בלבד. "מהולנד", מסכמת פלור, "מגיעות לכאן היום פניות רבות יותר על גורל הנספים והשורדים מאשר מישראל". 

Read this article in English