למה עזבתי, למה נשארתי: ירושלים שלי
בורג לא מתגעגע, אפרים סידון דווקא נזכר בערגה, ומחבל לשעבר לוקח תיירים לסיור: זאת ירושלים
מתחרדת או תוססת? מלוכלכת או קסומה? גזענית או פלורליסטית? אם אומרים שלכל שני יהודים יש שלוש דעות, אזי הרבגוניות של ירושלים על שלל מעלותיה ובעיותיה מאדירה את המספרים, וזה עוד בטרם שספרנו את תושביה הערבים. לרגל יום ירושלים, החל היום (ד'), שוחחנו עם כמה ירושלים או ילידי העיר, על סוגיית הנטישה, ועל הסיבות להישאר. מי התמכר לבייגלה עם סומסום בשער יפו ומי מקבל חלחלה בעליות לבירה? ומי מנהל דיאלוג עם האבנים?
אברום בורג לא מתגעגע
יו"ר הכנסת לשעבר אברהם (אברום) בורג נולד בירושלים בשנת 1955, ועזב אותה 28 שנים מאוחר יותר. "ראשית, אני לא אוהב ערים בכלל. המציאות האורבנית לא מתאימה לי, אני אוהב את הכפר. אבל מכל הערים שאני לא מתגעגע אליהן, ירושלים עומדת בראש", הוא אמר.
"אין לעיר כיום ולא כלום ממה שהיה לעיר של ילדותי. אני לא מצליח להתחבר לעיסאוויה, אין לי ממש ערגה לשועפט, ועם בתים ריקים של תושבי חו"ל אין לי שיג ושיח. העיר שינתה את פניה".
יו"ר הכנסת לשעבר מטפס לאחרונה בעליות לירושלים פעם בשבוע, כמפגין קבוע בהפגנות השמאל בשייח ג'ראח בימי שישי. "איך אתה יכול לחשוב אמוציונלית או נוסטלגית-חיובית על עיר שבדרך אליה ממחלף חמד זה פקק, שלושת הקילומטרים הבאים זה בתי קברות, ואז המשיח מלובביץ' מנופף בידו, ואחרי ששרדתי גם אותו מתנפלים עלי עשרות ומאות אנשים מקבצי נדבות ובחורים ממוסדות דתיים? כל חמשת הקילומטרים בכניסה לעיר מנסים לנכר אותי, לא להכיל אותי".
"עיר בירה צריכה לשאוף לשקף את כל המרקם האנושי של כל המדינה כולה, אבל מרבית החברה הישראלית איננה משיחית, גאולית ולאומנית, וגם איננה ערבית", קובע בורג. "היתרון המיוחד של ירושלים הוא היכולת שלה לייצר רוחניות ולאו דווקא מקומות עבודה. רוחניות לא אומר דתיות וקנאות, אלא המון התנסויות. יש בירושלים פוטנציאל אדיר להיות המעבדה של הרוח הישראלית החדשה, אבל אם היא תמשיך באותו הכיוון היא לא תהיה רלוונטית לא רק לצעירים חילונים, אלא לישראלים בכלל".
המחבל דלוק על העיר
בשנת 1968 הניח עלי ג'דה ארבעה רימוני יד ברחוב שטראוס בירושלים. בפיגוע נפצעו תשעה ישראלים. הוא השתחרר מהכלא הישראלי במסגרת עסקת ג'יבריל בשנת 1985. "גם אלה שנפצעו וגם אני היינו קורבנות של הכיבוש", אומר ג'דה, כיום בן 60 המתגוררהאסיר לשעבר מספר כי הוא נולד בירושלים, בה הוא גם יסיים את חייו. "מה זה ערבים בלי ירושלים? זה כמו להוציא את הלב מהגוף. הייתי בכל אירופה, הוזמנתי להרצות במקומות הכי יפים. פעם אחת אמרתי להם: 'תשמעו, את כל אירופה שלכם אני לא אחליף בפינה מהפינות של העיר העתיקה'. אני דלוק על העיר הזו, נהייתי חלק אורגינאלי ממנה. לפעמים אני עושה סיבוב לבד בלילות, נכנס לדיאלוג עם האבנים של עיר העתיקה. אני מתייחס לירושלים כמו חברה שלי, אני עושה איתה אהבה כל הזמן", אומר.
"אני אוהב את הפשטות של הירושלמים, ואת גווניה הרבים. לראות מצד אחד פעמוני כנסייה, מצד שני מואזין ומצד שלישי אורתודוכסים יהודים רצים לכיוון הכותל. זה תענוג - אנשים שבאים להתפלל ולא להתגרות". מאז השתחרר, מקדיש ג'דה את חייו למלחמה "כנגד הכיבוש", אך בדרכי שלום. "החלום שלי זה לראות את הילדים שלי עובדים כטייסים או מהנדסים, שלא יעברו את אותה החוויה שאני עברתי. המשימה שלי בירושלים היא לגדל את הדור החדש על ערכי אהבה, ותקווה שיש חיים טובים בדרך".
הסופר: "עיר דפוקה ללא מרכז"
המחזאי וסופר הילדים, אפרים סידון, הגיע לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית ב-1970. הוא התגורר בעיר במשך 34 שנים ועזב לאזור המרכז. "בהתחלה היה לי מצוין. בשנות ה-70 וה-80 העיר היתה משגעת, מלאת פתיחות, חיי הוללות ושמחת נעורים. הסטודנטים היו פה, גם התקשורת היתה, אבל לאט לאט זה החל לזלוג ולהיעלם", סיפר. לדברי סידון, ההידרדרות החלה עם פתיחת סניף הר הצופים של האוניברסיטה. "ברגע שהגלו את הצעירים לסיביר נגמרה העיר", הוא טוען.
"מה שקורה היום בירושלים זה שקברניטי העיר והמדינה תמיד תופסים עמדה של נביא, ומדברים במושגים עתידיים של "לנצח נצחים" ו-"לעולמי עד", אבל לא עושים כרגע דבר. זו העיר הענייה בארץ, ששליש מתושביה הם ערבים שלא מכירים בה, ושליש הם חרדים שלא מעניין אותם השלטון. כאשר שני שליש מתושבי העיר הם אנטי ציוניים, השליש שהוא כן ציוני משלם ארנונה ומחזיק בכל כתף מישהו שלא משלם מיסים. עוד 30 שנה העיר תהיה ערבית וחרדית, כמו כל המדינה - אבל קודם", אומר סידון.
לדבריו, "בירושלים אין היום מרכז העיר. רחוב יפו חפור כמו תעלת בלאומילך, הרחובות שם נראים כמו הבזארים בתחנה המרכזית בתל-אביב, זו העיר הכי מלוכלכת וענייה בארץ, אין שם עבודה וההוצאות על תרבות הן בערך 4 אחוז מתל-אביב. גם השכונות מתרחקות מהמרכז - זו עיר דפוקה שיש לה שכונות מגילה ועד להר הצופים. מצד אחד זו העיר הכי מעורבת בעולם, ומצד שני זו עיר נורא גזענית. לא במקרה בית"ר ירושלים היא הקבוצה הכי גזענית בארץ, והם אפילו לא מכחישים את זה. אז למה לחיות שם?".
העיתונאי: מצחיקה ומרגיזה
"ירושלים מפרה אותי, מעסיקה אותי, מרגיזה אותי, מצחיקה אותי וגם מתסכלת לפעמים. היא פותחת לי את הלב, סוגרת אותו, הכל. רק לא משעממת אותי". איש התקשורת ג'קי לוי נולד בכלל בבת-ים, משם עבר לקריית-אונו ולקיבוץ בית רימון. לירושלים הוא הגיע רק בגיל 27 כסטודנט, ושם גם מצא את ביתו. "אני רואה את עצמי כירושלמי גולה. המשפחה שלי מפה, גדלתי על סיפורים ירושלמים מגיל צעיר. מהר מאוד הבנתי שאני כבר לא חוזר לקיבוץ", מספר לוי."אני אוהב את האוכל של ירושלים. אני יכול ליהנות מדברים קטנים ופשוטים כמו בייגלה עם סומסום בשער יפו, מארוחה טובה אצל 'עזורה' או מוריס בשוק, או כבד אווז וקוגל במאה שערים. מבחינת מסעדות ירושלים נותנת פייט רציני לתל-אביב", אומר לוי. "ההומור הירושלמי הוא כמו פרח שבוקע מתוך סלע. יש אנשים עם פנים קשות, שאתה לא מאמין שיכולים לשעשע עד שהם פותחים את הפה ואתה צוחק. כך גם בירושלים, אם אתה הולך שבי אחרי המבט הראשון אתה עלול לחשוב לא יבקע מזה דבר".
"מי שאוהב אהבות עם מקדם חיכוך גבוה, ירושלים זה מקום טוב בשבילו", טוען איש התקשורת, ומתייחס גם לקשיים שבעיר. "שהרחוב יראה כמו רחוב, שהכנסת 50 מטר צינור לתוך הכביש תיקח חודש ולא חמש שנים, שדברים כמו 'הולילנד' לא יקרו, שפחי אשפה לא יובערו כל שני וחמישי, שחלק גדול מהתושבים לא חושבים שצריך להכניס את שקית הזבל לפח. כל ההתפרצויות האמוציונאליות האלה זה מרגיז. אבל כעקרון אני צריך את ירושלים, אוהב אותה, ולא יכול להגיד זו אהבה פשוטה".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
