הולדת הכסף - חלק ג': הכל מספרים

אז מה זה כסף? שאלה טובה. יש כאלה שיגידו שכסף הוא בעצם סחורה, ואחרים יגידו שהוא בעצם יחידה מופשטת של חוב שבאה לידי ביטוי בנייר או בסימן אלקטרוני. הראשונים נקראים מטליסטים, ואילו באחרונים, הקרטליסטים (צ'רטליסטים באנגלית) נעסוק בטור הזה.

בטור הראשון הסברנו על עלייתו של הכסף מתוך סחר החליפין. זוהי תפיסת כסף הסחורות או מטליזם. תפיסה זו מציגה מהלך הגיוני שבתחילתו מחליפים מוצרים, סחורות שאנשים צריכים ובהמשך מפסיקים להתעסק בלחמים ובתרנגולות, עוברים לזהב, אחר כך למטבעות זהב, ואחר כך לשטרות. כלומר, אם יש לך שטר של מאה פאונד, זה אומר שאתה יכול ללכת לבנק, להביא שק, ולקבל מאה פאונד (זה משקל, למעשה) בזהב, ותמורת הזהב לקנות עיזים.

מההסבר הזה נובע שהנייר הוא בעצם מייצג של ערך ממשי של סחורה. למשל של עזים. אבל לא כל ההיסטוריונים של הכלכלה אוהבים את הסיפור הזה. חלקם טוענים שהוא בלבול מוח אחד גדול, או בעדינות; מיתוס.הם, הקרטליסטים (Cartalists) טוענים שכסף היה בעבר משהו אחר לגמרי.

חוב – מן יצור מופשט שכזה

הקרטליסטים טוענים שברטר כמעט לא התקיים בעבר. פרט לאיים קטנים ויוצאי דופן, לא ממש התנהל שוק אמיתי ורציני בצורה של החלפת עזים בתרנגולות ובלחמניות. לטענתם, זהו מיתוס שאריסטו התחיל בו, ואחרים כמו ויליאם סטנלי ג'בונס הלכו איתו. הם מציגים סיפור אחר.

עבור הקרטליסטים, וזה מבלבל, כסף הוא יחידה מופשטת של חוב. לא סחורה, אלא חוב מופשט שלבש צורה; צורה של מטבע או צורה של נייר או צורה של סימן דיגיטלי בחשבון שלכם בבנק.

לא נתעצל ונסביר שוב. בגישה המטליסטית, גישת הברטר, השטר הוא גילגול של עז. כן, ממש כך. השטר שווה ממש לעז, הוא שווה משהו בעצמו, כי הוא בעצם נייר שאומר שאפשר לקבל תמורתו זהב ותמורת הזהב מקבלים עזים או ג'יפים.

הגישה הקרטליסטית היא שונה. כאן לא מתחילים מהסחורה, מלמטה, אלא מתחילים ממקום מופשט יותר; מחוב. והכסף הוא בעצם יחס סוציולוגי – חברתי בין בני אדם. הבסיס הוא זה: אני, אושי, למשל, עומד ביחסי חוב עם גופים רבים, וכך גם אתם. מקום העבודה שלי חייב לי בתום כל יום, או בתום כל שבוע או חודש, ואני חייב לבעל המכולת, למוכר הספרים, לעירייה על הארנונה ולחברת החשמל על החשמל.

כלומר, אני מהווה מעין צומת במבנה חברתי. וזה מה שמדגישים הקרטליסטים. תמיד, הם אומרים, לפחות בתקופות שבהן השתמשו בכסף, בני אדם היו ביחסי חוב. תמיד היה אדם שיש לו צרכים, ותמיד הוא לא יכול היה לספק את כולם בעצמו. ולכן הוא מכר וקנה, קיבל ונתן, כלומר היה נקודת הצטלבות במבנה חברתי קטן שמוגדר על ידי חוב; מושג החוב.

הבעיה שחוב הוא מושג מופשט, ונשאלת השאלה איך מבטאים אותו בלבוש גשמי? וכאן נכנס הכסף. הכסף לפי טענת הקרטליסטים הוא החפץ שמגלם בגופו, בחפציותו, את כמות החוב שאני חייב או שחייבים לי. ולכן צריך כסף אחיד במדינה.

זו גם הסיבה שהקרטליסטים חושבים שכסף היה תמיד עניין של המדינה, כי התפקיד של המדינה היה ועודנו להכריז על מטבע, ולהתחיל לקבל באמצעותו מסים ולהתחיל לשלם בו משכורות לעובדי המדינה.

בעצם, הקרטליסטים אומרים, המדינה עוזרת לנו, היא נותנת לנו כלי רשמי, מדינתי ואמין, כדי שנוכל לבטא את יחסי החוב שלנו, או במילים נורמליות, כדי שנוכל לשלם בו ולקבל בו תשלומים.

על טבלאות שובאטי

הקרטליסטים מסתכלים לאחור ומוצאים צידוק לטענתם. אלה הן טבלאות השובאטי העתיקות. הטבלאות האלה היו נהוגות זמן רב לפני שפיידון, מלך ארגוס, טבע את המטבע הראשון ב-700 לפני הספירה.

בטבלאות השובאטי היו רשומים יחסי חוב של אנשים מסוימים. החוב לא בוטא במטבעות, כי כאלה עוד לא נוצרו, אלא בכמות מסוימת ואחידה של חיטה. חיטה כן, אבל לא חיטה ממשית, אלא חיטה כיחס קבוע בין אנשים. אבל אולי הדרך הטובה ביותר להסביר את מה שרוצים הקרטליסטים הוא לתאר מה קורה במדינה המודרנית.

הכסף של ימינו הוא סימן מופשט בעל שם שאותו קבעה המדינה. אצלנו קוראים לסימן הזה שקל חדש, והסימן הזה החליף יחידה מופשטת אחרת שקראו לה שקל. המדינה קבעה את השם, והיא מדפיסה (באמצעות הבנק המרכזי; בנק ישראל) את הניירות האלה שעליהם מודפס מספר, מספר של שקלים, למשל חמישים או מאתיים, והיא מדפיסה על השטר הזה תמונת דיוקן של אנשים חשובים והיא גם טובעת את המטבעות.

כמובן שהיא לא יכולה להדפיס איזה כמות שהיא רוצה. זה תלוי בהמון גורמים, אבל מה שחשוב לנו כאן זה שכולנו משתמשים בסימן הזה בעל השם היפה "שקל" כדי לקנות ולמכור. גם הבנקים מייצרים כסף, ודיברנו על זה בטור הקודם. הם נותנים הלוואות, וההלוואות האלה ניתנות ביחידות חוב שקוראים להן בישראל, שקלים חדשים.

ומי מפקח על הכל? אצלנו המפקח הראשי הוא בנק ישראל. הוא קובע כמה כסף יהיה במחזור, הוא שולט בגובה הריבית במשק והוא המדפיס הגדול. ואיך זה פועל? זה פועל במעגל גדול.

תיאורית המעגל הגדול

לפי התיאוריה של המעגלים של הכסף, תיאורית ה-TMC, הכסף של ימינו הוא סימן שמשמש מעין דלק מופשט לכלכלה. נסביר.

המעגלנים (הסירקואיסטים) טוענים שהכל מתחיל בבתי עסק, חברות ומפעלים. אלה רוצים להתחיל לייצר. אבל יש להם בעיה. הם צריכים ציוד וצריכים עובדים וצריכים לשלם לעובדים משכורת ולכן הם צריכים כסף. לכן הם פונים לבנק והבנק נותן להם סימנים.

תחשבו, הלוואה מהבנק - מהי בעצם ברמה הפיזית הקונקרטית? בסופו של דבר היא סוג של נקודות מופשטות או אישורי קניה מופשטים שהבנק נותן באמצעות עידכונים דיגיטליים ממוחשבים.

וזה מה שמקבלים מהבנק – סימנים של מחשב, אבל הבנק מקבל אותם גם. הוא פונה לבנק המרכזי – אצלנו בנק ישראל - ומבקש סימנים כדי שהוא בעצמו יוכל להלוות. ומה עושה הבנק המרכזי? הוא לוקח הלוואה מעצמו, כלומר הוא מנפיק סימנים לבנקים, וכותב לעצמו שהם חייבים לו.

נחזור למפעל. הוא קיבל סימנים, ונתן את הסימנים האלה למפעל שמייצר ציוד, למשל הוא קנה מלגזות ונתן את הסימנים למפעל שמייצר מלגזות. מפעל המלגזות שקיבל את הסימנים נותן אותם לעובדים שלו כמשכורת, והם קונים בכסף אוכל ועוד המון דברים.

בינתיים המפעל החדש מפעיל מלגזות ומשלם לפועלים שלו בסימנים שהוא קיבל מהבנק. הפועלים קונים בסימנים כל מיני מצרכים.

נניח שהמפעל החדש מייצר חטיפים. הוא מוכר חטיפים לכלל הציבור, מקבל תמורתם סימנים (קוראים לסימנים האלה שקלים חדשים). הוא מחזיר את הסימנים לבנק (סוגר את ההלוואה), והבנק מחזיר את הסימנים לבנק המרכזי. והבנק המרכזי שרשם לעצמו חוב, מוחק את החוב. וככה נעלמו הסימנים.

אז מה היה פה? היה מעגל. היו סימנים שהבנק המרכזי יצר, הוא נתן אותם, הם הסתובבו במשק, ייצרו עבודה, וחזרו אליו ופשוט התאפסו. הם היו סימנים יצרניים. הם איפשרו למשק לפעול. לפי הקרטליסטים, זהו כסף מודרני.