הגעתי לנישואינו עם 'לחוד' ענק ועם 'יחד' גמדי
בשנים הראשונות לא יכולתי לסבול את השיטוט ביחד בין חנויות בגדים וחפצי נוי. רטנתי ושידרתי שפת גוף של קורבן. נגררתי אחרייך עם עגלת הקניות בסופר וספרתי בעצבנות את הדקות שנותרו לסיום הקנייה. לא, אני עדיין לא מת על השיטוטים האלה, אבל אני גם יודע ליהנות מהם. הצד שלו
"בוא נבלה", צייצה הציפור.
"בשמחה", אמר הכלב וכשכש בזנבו. "מה בא לך לעשות?"
הציפור: "מתחשק לי ללבוש את חליפת הנוצות החדשה שלי ולשיר עם החברות מהמקהלה".
הכלב: "את צוחקת עלי? מה אני אעשה כשאת תעמדי על חוטי החשמל, אחכה לך למטה עד שתגמרי להשוויץ עם הנוצות שלך?"
הציפור: "זה היה גס רוח מצידך. מה יקרה אם תפרגן לי ותקשיב לקונצרט מלמטה? מה כל כך נורא בזה שתהנה קצת מהקונצרט המדהים של להקת ציפורי שיר מקסימות?"
הכלב: "אני מתנצל על הגסות, אבל את יודעת שהקונצרטים האלה משעממים אותי עד מוות. אני פשוט נרדם בהם".
הציפור: (בקול מאוכזב) "טוב, אז מה אתה רוצה שנעשה?"
הכלב: "נורא בא לי ללכת למירוץ כלבים. הקבוצה שלי מתחרה היום. כלבי סן-ברנארד נגד כלבי זאב. בא לך?"
הציפור (מנידה בייאוש את ראשה לצדדים ומגלגלת עיניים לשמים): "אני לא מאמינה שאתה מציע את זה".
הכלב: "מה כל כך נורא בהצעה שלי?"
הציפור: "ההמוניות. הדחיפות. הנביחות הנוראיות, ההתפלשות בבוץ. אתה שוכח שאני לא בנויה להתחככות פיזית עם כלבים. מכה קטנה אני שוברת כנף. איך אתה לא תופס את זה?"
הכלב: "איך את לא תופסת שאני לא בנוי לחכות לך מתחת לחוטי החשמל שלהסתכל עלייך מלמטה למעלה, זה פשוט הורס לי את הצוואר?"
הציפור (מתייפחת): "איך פתאום היציאה המשותפת שלנו הפכה למריבה מכוערת?"
הכלב מתקרב אל הציפור בזהירות, מרחרח לה את הנוצות ומביט בה בערגה. הציפור דוחפת אותו בתנועת ברוגז. הכלב לא מוותר, משמיע את קריאת החיזור הסודית שלהם "אאווווווווווווווווווּ..."
הציפור מתרצה, קופצת לו על הראש ומנקרת לו בחביבות מאחורי האוזניים. הכלב מגרגר בהנאה.
הציפור: "אתה יודע מה?"
הכלב: "מה מתוקה שלי?"
הציפור: "מה דעתך שנתחיל דף חדש?"
הכלב: "למה את מתכוונת?"
הציפור: "נגיד שאנחנו חוזרים בזמן ואני אומרת לך: חמוד, מה בא לך לעשות ששנינו אוהבים?"
כמו הציפור והכלב, גם אנחנו לא תמיד מצליחים לתזמן את ה'ביחד' וה'לחוד' שלנו. אני בטוח שנכונו לנו עוד פעמים רבות שבהן אני אהיה "סרבן ביחד" להצעותייך ואת תהיי "סרבנית ביחד" להצעותיי. לכן נראה לי שעל מבקש ה'ביחד' להתכונן נפשית לסירוב אפשרי, בלי סקנדלים. כמובן שעל "סרבן ה'ביחד'" לקבל אחריות על אופן ביטוי הסירוב, כי זאת יש לזכור, סירוב בדרך כלל נתפש כאקט של דחייה.
חכם גדול שכמוני, אני יודע שלא תמיד עמדתי בכללים שניסחתי זה עתה, ושגם בעתיד לא אוכל לעמוד בהם במאה אחוז. לפעמים אני נפגע מסירובייך, וידוע לי שאת לעיתים נפגעת מסירובי שלי.
חשוב לי לומר לך כמה מילים חמות על האופן שבו תרמת להתפתחות יכולותיי ליהנות מה'ביחד' שלנו. הגעתי לנישואינו עם "לחוד" ענק ועם "ביחד" גמדי. בשנים הראשונות לא יכולתי לסבול את השיטוט ביחד בין חנויות בגדים וחפצי נוי. רטנתי ושידרתי שפת גוף של קורבן. נגררתי אחרייך עם עגלת הקניות בסופר וספרתי בעצבנות את הדקות שנותרו לסיום הקנייה. לא, אני עדיין לא מת על השיטוטים האלה, אבל אני גם יודע ליהנות מהם. אני נהנה להתבונן בפנייך הקורנים כשאת מזהה חפץ אמנותי שאפשר לקשט בו את הבית, ומסתם התבוננות במה שאת מכנה "דברים יפים". אני נינוח בשיטוטים האלה, ואת שמחה בנוכחותי - מתייעצת איתי, משתפת אותי בהתפעלותך, ועדיין בודקת בזהירות אם זה אמיתי, האם פתיל אורך הרוח שלי טרם נגמר. למדתי ליהנות מהכנת ארוחה ביחד ואפילו מסידור הבית לקראת קבלת אורחים, תהליך שלפני שנים שיגע אותי.
אני נבהל לפעמים ממחשבות של 'לחוד'
את כותבת: "אני לא בטוחה שאני תמיד מזהה את הצורך הזה שלך ב'לחוד' המלווה באיזה מתח – שמא לא אבין ולא אתן לך אותו".
דייקתְּ. זה נכון. פעמים רבות אני חושש לקחת את ה'לחוד' שלי, מחשש לכעסך. ייתכן שזהו הזיכרון שנצרב בי בשנות נישואינו הראשונות, שבהן חשת מאוימת מה'לחוד' שלי, כפי שאת מתארת: "אני זוכרת שכל הליכה שלך ממני, ללימודיך או למקומות אחרים, הייתה מכאיבה לי בדרך כלשהי. רציתי לחוש אותך, להיות בקירבתך כמה שיותר. נדמה לי שבאותם ימים הצורך הזה שלי העיק עליך. ראיתי ולא ראיתי את המבט הקר המרוחק שלך ממני שרוצה לומר לי דברים ושותק".
אז כן, זה נשאר צרוב בי. הפחד שמא תגני את רצוני להיות 'לחוד'. אולי בשל כך אני אוהב כל כך את דברייך על המרד שלך. כל כך חשוב היה לי לשמוע שגם את, ולא רק אני, חושב את המחשבות המתמרדות האלה. מחשבות המורדות בזוגיות שלנו, מחשבות שרוצות שאעוף מפה כמו בלון פורח. המרד הזה במנת היתר של ה'ביחד' הזוגי הוא תעודת המסע שלי אל ה'לחוד'.
צדקת בעוד משהו. לפעמים אני פוחד ממחשבות ה'לחוד' שלי. אולי הן סימן שרע לי? אולי אם היה לי באמת טוב בזוגיות שלנו, לא היה לי כל הרבה צורך ב'לחוד'? האם גם את נבהלת לפעמים מהמחשבות ה'לחוד' האלה?
לפנייה לכתב/ת 
