גמלא נפלה שנית: מה נשאר משמורת הטבע?
קומץ החיות ששרד את השריפה משוטט חסר אונים בין גוויות הזוחלים שנלכדו בלהבות, הצמחייה המפויחת והעשן שמיתמר מכל עבר - כך נראתה בסוף השבוע אחת משמורות הטבע היפות בישראל , כפי שפורסם ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
כבר בצומת כנף הרחנו אותה. החלונות היו סגורים, המזגן עבד, ולמרות המרחק מהיעד, כעשרה קילומטרים של עלייה מתונה, היא בכל זאת חדרה למכונית. נשימתה הגוועת של גמלא החרוכה.
איך הכל התחיל:
נזקים כבדים לשמורת גמלא, המצפור לא נשרף
חגי עינב
האש שמשתוללת משעות הלילה החלה לאיים על בתי היישובים כנף ומעלה גמלא. פקחים פינו מהשמורה נשרים, כשהרוחות העזות מקשות על ניסיונות הכבאים להשתלט על הלהבות: "כל החורש הטבעי והצמחייה שבשטח השמורה נשרפו כליל"
האדמה שחורה. הקוצים שחורים. העצים, העלים, האבנים, פגרי הזוחלים, כולם שחורים. הקרקע מתפצחת מתחת לרגליים, כל דריכה מפזרת ענן אפר לבנבן שנבלע לאיטו בשמיים הצהובים. חם מאוד. עט פלסטיק שנפל לי מכיס החולצה נמצא מקץ רבע שעה, נמס למחצה. מעל ריחפו כמה נשרים, חסידות ורחם אחד. באופן מוזר הם דווקא הרוויחו מהעסק. יש להם נבלות למכביר.
האדמה שחורה. השריפה בגמלא (צילומים: אלון גולדשטיין ואביהו שפירא)
השלט בכניסה לשמורת הטבע. גם הוא לא ניצל
עם הזמן מסתגלים לריח, למראות, למען האמת הם מפעימים בשונותם. אין עוד נופים כאלה - קילומטרים על קילומטרים, הכל שחור ודרמטי. איתן ניסים, סגן מנהל אזור רמת הגולן ברשות הטבע והגנים, אומר שב־ כל דבר רע יש הזדמנות. "ננסה לנטר", הוא מסביר, "להבין כיצד הטבע ישקם את עצמו. אילו צמחים ובעלי חיים ייעלמו, ואילו ישגשגו על חשבונם. אבל כרגע", אומר איתן ומביט בייאוש על פגר של צב חרוך, "כרגע אנחנו עדיין לא יודעים מה איבדנו".
אז מה "היה" לנו?
רשימה זמנית: עשרות אלפי דונם של צמחייה, מאות עצי אלון בני עשרות שנים, מספר לא ידוע של לטאות, זוחלים, מכרסמים, ציפורים ויונקים גדולים, שישלמו כנראה מחיר נוסף בהמשך, עם הדלדול בשרשרת המזון שתחתיהם. בלטאות שנשארו בחיים קל להבחין. על רקע האדמה השחורה הן בולטות כמו אוהד מכבי בשער חמש בבלומפילד. צהובות ואבודות. ללא הסוואה הן חשופות לדורסים שמחפשים טרף קל.
חומט שלא הצליח להינצל מהשריפה
מבט על שמורת גמלא החרוכה מלמעלה
הנזק באתר ההיסטורי קטן יחסית. האש כילתה רק חלק מן המדרון המזרחי, ומרבית השרידים הארכיאולוגיים לא נפגעו. אולם הנוף שנשקף מגמלא הזקופה מדכא עד אפר. לא יכולתי שלא לחשוב על אבותינו שוכני העיר, שהשקיפו מאותו מגדל תצפית שבו עמדנו על לגיונות הרומאים, נחושים לשלם בחייהם עבור חלקת האלוהים הקטנה שלהם, על נוף הקדמונים.
הריח של גמלא ליווה אותנו בחזרה למכונית, ואחר כך לאורך הכנרת, בחבל התענכים, בכביש 6, בסלון, וגם עכשיו, אחרי המקלחת, גמלא עדיין צורבת את אפי. ולא רק היא. כל הגבעות אשר שיטחנו, העמקים שמילאנו, הוואדיות שסללנו, האתרים ההיסטוריים שהחרבנו, כולם מסתכלים בי עכשיו ושואלים בהתרסה: מהי היסטוריה, מהי מסורת, מהו גורל משותף, אם לא הזכות להרגיש תחת רגלינו את אותה האדמה בדיוק שעליה דרכו אבות אבותינו, להביט בדיוק באותו הנוף שקידם את לידתם ונפרד מהם במותם?
כנראה ששמורת גמלא תתאושש עם השנים. היא לעולם לא תחזור להיות בדיוק מה שהייתה, אבל החורף יבוא, האפר יזין את הקרקע, החיים יתחדשו והנוף ישתקם. כדאי שנשכיל לשמור ולשמר אותו, בגמלא ובכל מקום אחר בסביבתנו. כדי שתמיד יזכיר לנו מאין באנו ועל מה בעצם אנחנו נלחמים כל כך הרבה זמן.
לפנייה לכתב/ת 
עשרות אלפי דונם של צמחייה נשרפו
צילום: אלון גולדשטיין ואביהו שפירא
מומלצים
