הם התחתנו, ואני הפסדתי משחק כדורגל
בהתחלה קיוויתי שהיא תבין שלא מזכירים חבל בבית של גרוש, אבל כשמצאתי את הצו בדואר, עם מפת הכוונה ברורה - ידעתי שלא אוכל להתחמק. השעות הקשות עברו לאט ואיפשרו לי לתהות אם האורח הוא הלקוח שיש לבדר, או הסטטיסט שבעבור דג מלוח ובירה ללא הגבלה חייב לקבל כל גזירה
על לא כל עוול בכפי נגזרו עליי באחרונה שלוש שעות לתועלת הציבור, או במילים אחרות: הוזמנתי לחתונה. השמועה שידידת הים שלי מתחתנת התפשטה כאש בשדה הפייסבוק. לזמן מה עוד קיוויתי שהיא תבין לבד שלא מזכירים חבל בבית של גרוש, אבל כשמצאתי את הצו בדואר, עם מפת הכוונה ברורה לחלוטין – ידעתי שלא אוכל להתחמק. ניחמתי את עצמי: "לא נורא, אלך לעשר דקות, אתן מה שצריך לתת, אחבק מה שצריך לחבק, ואטוס הביתה למשחק הכדורגל שמתחיל בשמונה בערב".
ההזמנה לא השאירה מקום לספק: 18:30 קבלת פנים, 19:30 חופה. כך היה כתוב, לצד ההנחיה לבוא בלבוש הולם. הכנתי בארוני את סט הלבוש ההולם, רשמתי ביומני את השעה המדוייקת ותיכננתי לפסוח על קבלת הפנים, להגיע הישר לחופה ב-19:30 ולהתחפף בול ב-19:43. אמנם אפסיד חמש דקות מהמשחק אבל מה לא עושים בשביל ידידות ים.
אותה ידידת ים היא בחורה חמודה, מצחיקה וחתיכה, שאיתה הייתי הולך לים, ואחרי שהיינו שוחים במים הטריטוריאליים הזכים של חוף מציצים ויושבים על החוף לנתח את צרות חיינו, היינו הולכים לאכול משהו, כי שנינו חייבים להשמין קצת. היא ידידה מספיק טובה בשביל שאבצבץ לרגע מעמוד 28 של אלבום החתונה שלה, ובחורה מספיק טובה כדי שאשמח בשמחתה. 29 שנות חייה עברו עם הרבה קשיים - נפילות, דכאונות, פשיטות רגל, אב שנהרג, פרידות, אכזבות, חובות ענק, חשבונות מעוקלים, טיפולים פסיכולוגיים בלתי נגמרים ושפע של בחורים מפוקפקים שזרחו בשמי האהבה שלה.
והנה הנה, מתוך תקופה דכאונית בחייה, בדיוק בזמן שהיא הגדירה עצמה כמתה מהלכת, צץ בחור עם שם משפחה מבדח, שמנגן, ושר, ומחליט מהר. בתוך שלושה ימים הוא הציע לה חתונה, ובתוך חודש וחצי היא הופכת רשמית לבעלת שם משפחה מבדח. לידידת הים שלי מגיעים חיים טובים ומאושרים, ובן זוג אוהב ויציב, אבל משהו בתוכי הרים גבה, ולא רק בגלל שאנשים ששמותיהם מתחילים ב-ל' ו-א' לא צריכים להתחתן, וגם לא בגלל הפרש הגילים התריסר-שנתי, אלא בגלל שחשבתי שאולי לא תזיק איזו הכרות מוקדמת של שבוע-שבועיים, ובמקרים קיצוניים אפילו שלושה שבועות, לפני שמחליטים להתחתן. אבל מה אני כבר מבין בספונטניות, באהבה, בהצעות נישואים.
התברר שהאולם עדיין בשלבים סופיים של בנייה
אבל כחבר נאמן, וכשאני טעון באפוד שלם של פירגון על רעיון החתונה העיוורת, לבשתי את הלבוש ההולם, ושמתי פעמיי לעיר עם הרבה אור וקצת יהודה. הגעתי כמתוכנן ב-19:30, אוזניי מכוונות לקלוט את קולו המסתלסל של רב מברך. אך אז אבוי - התברר שהאולם עדיין בשלבים סופיים של בנייה, הרב בכלל בדרך לברית בגוש עציון, האורחים עוד רבים עם הילדים מי יתקלח קודם, ומן הסתם אין זכר לחתן וכלה.
חיכיתי. ב-20:00 התחילו להגיע האורחים בטפטוף, ולהתרכז במקום שנראה כמו חדר אוכל גדול, כששני מלצרים הלבושים כפרודיה על מלצרים (חליפות בורדו עם עניבות? יש כמה מדינות באמריקה שבהן זה לא חוקי) התחילו לשים על השולחנות כל מיני נישנושים. עדיין אין זכר לחתן ולכלה. בשלב הזה עוד חשבתי שאני רק בא להגיד שלום, וחבל ללכלך צלחת, אבל ב-21:00 הרעב שבר אותי והתחלתי לאכול נוזל לבן שלא החליט אם הוא חומוס או טחינה. איתי בשולחן ישבה משפחת החתן, שגם הם לעסו באיפוק את הנוזל הלבן, אבל בשכל, שלא להתמלא לפני המנה העיקרית.
השעות הקשות עברו לאט ואיפשרו לי לתהות האם האורח בחתונה הוא הלקוח שיש לבדר, או שהוא בכלל הסטטיסט שבעבור דג מלוח ובירה ללא הגבלה חייב לקבל כל גזירה. נדדתי במחשבותיי לחתונה מסויימת שהייתי בה פעם, שם הכל פעל כמו מבצע צבאי מדוקדק, החופה נערכה בזמן, כל אורח התקבל באופן אישי ועם כניסתו מצא שיר על עצמו מעוצב ותלוי לתפארת, מצגת תמונות רצה כל הערב, מוזיקה נעימה ברקע, קריקטוריסט צייר את האורחים, מלצרים זימרו, אמהות נאמו, חופה מהירה ומרגשת בדיוק בזמן, מכתבי תודה וסוכריות על המכוניות בחוץ, ושלל גימיקים שנועדו להנעים את זמנם של כולם. הריקודים היו שמחים, האוכל היה טעים, כל אורח קיבל תשומת לב בשפע, הכל היה מתוזמן כמו טקס הדלקת המשואות. מצד שני, מן הידועות היא שכל אחד יוצא נלהב ומוקסם מהחתונה של עצמו.
הרב לא מיהר לשום מקום, והחופה היתה יסודית ביותר
ונחזור לשבלונה שלפנינו. ההמתנה העצבנית הסתיימה ב-22:00 עם כניסתו הדרמטית של הזוג המלכותי, בצעדה פומפוזית מלוות תופים וצהלולים - ישירות אל מתחת לחופה, ומבלי ליצור קשר עין עם פשוטי העם. פרצופיהם היו מעוטרים בהבעת הלם ואושר, של "אנחנו לא מבינים מה אנחנו עושים אבל מה זה חשוב העיקר שאנחנו מאושרים". הרב לא מיהר לשום מקום, והחופה היתה יסודית ביותר, החתן הנרגש הוסיף עניין כשהתבלבל והתחיל לברך על הדלקת נרות שבת.
החופה נגמרה ב-22:30, חצי שעה אחרי שהסתיים משחק הכדורגל, ואני כבר תכננתי ללכת להגיד שלום ולצאת לדרכי. אבל עוד לפני שהספקתי לזוז, בני הזוג, בקלילות של איילות, רצו, ממש כך, אל מחוץ לאולם, מתעלמים מקיומו של עולם חיצוני, ושהאורחים ייחנקו עם הדג.
לפי המסורת, היצר גובר על הכל, וכל מה שרואים מול העיניים זה "התייחדות". סדרי עדיפויות בריאים, אבן היסוד בחיי משפחה מוצלחים. חצי שעה הם נעדרו בזמן שהאורחים אכלו דגים וכבד עוף ואת מה שנשאר מהנוזל הלבן, ואל העונג לחיך הצטרף העונג לאוזן: להקה רעשנית אך חובבנית עם סולן שנשמע כחמור נוער. ב-11 בלילה, כשהתרנגולות עוד מעט מתעוררות, כשהצרצרים מאבדים את הקול, וכשבערוץ 1 מתחילים השידורים החוזרים - הם חזרו.
אני, שארבתי להם בפתח האולם, זינקתי ממקומי, עם הלבוש ההולם שלי, הפעם לא אפספס את ההזדמנות. אבל כמוני קפצו עוד כ-100 אורחים בלבוש הולם, שגם הם רצו להגיע לשידור החוזר של משחק הכדורגל, או לפחות לישון קצת לפני העבודה של מחר. תור של מברכים נחושים צר על החתן והכלה, שנראו כמו מצדה בשעתה, והם עצמם בוודאי ייחסו זאת לפופולריות שלהם, ולא לעובדה שרק כעת הם מואילים להקדיש מזמנם היקר לאורחים העצבניים. לאחר דחיקות מרפקים קלות עם כמה נשים זקנים וטף, וקרב קצר על תשומת לבה של הכלה, אמרתי שלום ומיהרתי החוצה.
חלף עבר לו האירוע, ועוד משפחה קמה בישראל, השבח לאל. אל לי להתלונן על ששימשתי לערב אחד כסטטיסט בסרט ללא עלילה, כי מה שחשוב באמת זה שהם יהיו מאושרים ושנשמע בשורות טובות, ושחלילה לא תישכח ירושלים. אז אם יגורו באוהל בחצר בית הוריו, או באיגלו חמים בצפון הארץ, אם יהפכו לחסידי ברסלב שרוקדים בצמתים או חילוניים גמורים, אם יביאו תאומים בעוד שבעה חודשים או יאמצו תינוקת ברזילאית בעוד עשר שנים, בכל מקרה, אני מייחל ומתפלל שיהיו מאושרים, ושלמים עם החלטתם, וחברים טובים זה של זה. כי לא אשמח למצוא בתיבת הדואר הזמנה לחתונה הבאה שלה.
לפנייה לכתב/ת 
