כדורגל בשילוב מצות: אום אל-פאחם שלא הכרתם

• שם הישוב: אום אל-פאחם
• מספר תושבים: כ-45 אלף.
• צפיפות: כ-2,050 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: עירייה מאז 1984.
• אחוז הזכאים לבגרות: 44% (הממוצע הארצי כ-45%).
• השכר הממוצע: כ-3,600 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).
• גישה: כניסה מכביש 65.
• מידע על אפשרויות טיול
• טריוויה: שמו של הכפר ניתן לו בזכות ההיסטוריון המוסלמי, אל מקריזי, שהזכיר אותו ב-1265 וסיפר שתושביו מתפרנסים מהכנת פחמים מהעצים בסביבה.
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היית שולח אותי.

בכל שישי אני נמצא ביישוב ערבי. מסגד באום אל-פחם (צילומים: יוסי יובל)

מכאן ואילך אני מתגלגל ברחובות ובדרכי העפר בעזרתם של עוברי אורח ושלטים. אני לא מתכונן לביקור, לא מכיר אף אחד והערבית שבפי מצומצמת להכעיס. הדבר היחיד שאני מתכנן מבעוד יום הוא איזה דיסק אשמע בנסיעה.

התחביב הלאומי

"כדורגל", ענו עוברי אורח כששאלתי מה אפשר לראות באום אל-פאחם. שעיתי לעצתם והצטרפתי לצופים על הגדר שמעל האצטדיון העירוני. מגרש הדשא החדש נחצב בצלע ההר, והוא היחיד בעולם שבו הצופים חינם מבחוץ נהנים מתצפית טובה יותר, מזו של אלה שמשלמים.

יש אומרים שהדבר נעשה כדי למנוע מתושבי העיר להתרושש, שכן לעיר יש ארבע קבוצות כדורגל, ובשבתות בהן כולן משחקות בבית, נזקק אוהד מקומי לסכום עתק כדי לממן את התענוג. "בדרבי אנחנו יריבים, אבל במשחקים אחרים כולנו פחמאוים", הסביר לי אחד האוהדים.

יושבים על הגדר - צופים באצטדיון הכדורגל העירוני

ארבע שכונות עיקריות יש באום אל-פאחם, וכל שכונה מאוכלסת על ידי חמולה - מחאמיד, אגבריה ג'בארין ומחאג'נה - ומיוצגת על ידי קבוצת כדורגל. עד לפני כעשור היו רק מכבי של שכונת מחאמיד והפועל של ג'בארין. משפחת אגבריה, שחשקה גם היא בקבוצה, נאלצה לעשות את הלא יעשה ופנתה לבית"ר, אך הקהל הצביע ברגליים.

"בשבוע שעבר הגיעו כעשרה אוהדים למשחק צמרת", סיפר בכאב מצטפא אגבריה, אחד היושבים על הגדר, שהיה בעבר ממנהלי הקבוצה. עשרה אוהדים הם באמת קומץ בעיר שבה מתייצבים כ-6,000 צופים לדרבי בין הפועל לאלאהלי.

מחאמיד בלב שכונת מחאג'נה

לאחר המשחק, המשכתי במעלה הגבעה בכיוון ליבה של אום אל-פאחם, כשחוברת שכתב מחמד רבאח, מורה דרך ופעיל מרכזי בעידוד התיירות לוואדי ערה, מדריכה אותי. החוברת הובילה אותי אל הגלריה של סעיד אבו-שכרה, המציגה אומנות ערבית ויהודית, ושואפת להפוך למוזיאון הערבי הראשון בישראל לאמנות מודרנית.

בגלל יום השישי הגלריה הייתה סגורה ואני טיפסתי הלאה, כשוואדי ערה משתרע תחתי ומדרום-מערב לו נישאות רמות מנשה, הכרמל והים. הנוף המרהיב הבהיר לי על מה חשב מי שבחר לבנות כאן את הבתים הראשונים של הכפר. עצרתי להביט בו, אך הרוח החזקה העיפה אותי לתוך הסמטאות הישר לכיכר אבן-סינא, בה מצאתי מחסה בתוך מכולת גדולה.

ואדי ערה ומעבר לו רמות מנשה והכרמל עד הים

"שמי אבראהים מחאמיד", העיד בעל החנות והלקוחות במקום הרימו גבה. "איך יכול להיות מחאמיד בלב שכונת מחאג'נה?" שאלו פה אחד.

שקי התבלינים על הרצפה ועלי הטבק והג'עדי להקלה לאחר הלידה, שתלויים מן התקרה, שיוו למקום מראה מכושף. "ג'ורי טוב נגד שומנים", הצביע אבראהים על תערובת אחת, "וזה זערור, נגד מחלות לב", חפן עלים ירוקים משק אחר.

"איך אוכלים את זה?" הצבעתי על שק ובו עכובית.

"מבשלים", ענה אבראהים.

"אבל איך"? התעקשתי.

"ואללה לא יודע. אמא שלי מכינה לי", התנצל, נבוך. הוא הפנה את השאלה ללקוחות, אבל איתרע מזלי ובחנות היו גברים בלבד, כך שנאלצתי לחפש את המתכון באינטרנט מאוחר יותר.

לקוח במכולת המכושפת. עלי טבק וג'עדי תלויים מן התקרה

ליד העכובית, הופתעתי למצוא אריזות של מצות. "התושבים אוהבים לאכול את זה", התוודה אבראהים. בשקט סיפר לי שבתוקף כהונתו כחנווני השכונתי, הוא חולש גם על ענייני אונות. "זה יותר חזק מוויאגרה", הוא שלף מיכל קטן שהמותג "טייגר" מתנוסס עליו. "אני יודע למי יש בעיות בשכונה. הם באים בלילה ותמיד אומרים שזה בשביל חבר", צחק. במחשבה שנייה, אולי יותר טוב שהוא מחאמיד.

אלופת ישראל בממתקים

מלא און המשכתי בטיול. שלושה ילדים חלפו על פני בדהרה, כשגלגלי האופניים שלהם מרעישים עולמות, תודות לבקבוקי שתייה שנתחבו בגלגליהם והתחככו בשלדה. שני ילדים אחרים עזבו את הכדור בו שחקו וביקשו להוליכני ליעדי הבא. שברתי שיניים בניסיון לתקשר אתם. "אבא שלי הוא מלך הבייגלה של חולון. מכיר?" שאל אותי אחד מהם. חייכתי.

נסיך הבייגלה וחברו הובילו אותי אל בניין העירייה הממוקם במקום שבו נפגשים מחאמיד, אגבריה ג'בארין ומחאג'נה. נקודה נייטרלית, שאינה בשליטת אף אחד מן השבטים. בצמוד למבנה נמצאת חנות הממתקים של מסעב אבו-קסאיים, גן עדן ובו אלפי גוונים של מתוק, המסודרים בקפידה על מדפים ארוכים. עיצוב החנות זכה בהערכה רשמית וב-2005 היא הוכתרה כחנות הממתקים היפה בישראל, וייצגה את המדינה באליפות העולם בחנויות ממתקים.

כשנכנסתי, שלף מסעב סברס מסוכר מן המדף והגיש לי. התענגתי על הלשד הירוק, ושאלתי אם הוא מעדיף את המתוקים או המלוחים בחנות. בתגובה העיד מסעב ללא בושה שהוא לא אוהב מתוקים: "מי שעושה כנאפה לא אוהב כנאפה", הסביר.

אלופת ישראל בממתקים. מסעב וחבר

גפנים בסלולר

מדריך הטיולים של מחמד רבאח הבטיח, שלא רחוק מבנין העירייה ניצבים מבני טין בני יותר ממאה שנים. כשהצצתי לתוך אחד כזה, המשמש כמחסן, תפסה אותי עאא'שה מחאמיד ומיהרה להזעיק את נכדה ח'אלד.

בעודי מהסס כיצד להסביר את קלקלתי, הגיע ח'אלד עם פנס והציע להאיר את המבנה. הוא סיפר שסבתו נולדה בחדרון הקטן, שגזעי עץ לא מעובדים חופים על תקרתו, ואמר שהיא מזמינה אותי לבית המשפחה. התיישבתי על מזרון בסלון, ח'אלד מזג קפה והדודה הניחה לפני סלסלת פירות. שלפתי ראש של שומר והחלתי ללעוס. כשסיימתי, ביקשתי להמשיך בסיור בכפר, אך סבתא פקדה עלי לשבת והחלה לקלף קלמנטינה לכבודי.

המשפחה סיפרה שמזה עשרות בשנים היא עוסקת בגידול והרכבה של גפנים, הנמכרים ליקבים בסביבה. "אנחנו היחידים בארץ שמרכיבים גפנים בסכין", סיפר ח'אלד בגאווה והציג בפני כנות גרמניות מסוג ריכטר על מסך הסלולר שלו.

בית הטין הישן של עאא'שה מחאמיד, ומימין לו בית המשפחה החדש

"מותר למכור גפנים ליין, למרות שאסור לשתות יין?" שאלתי, מתנצל על השאלה החודרנית.

"התייעצנו עם שייח'", באה התשובה, "והוא אמר שמותר, כי אנחנו מוכרים שתילים והקונה מחליט על השימוש. הוא יכול לעשות אתם טוב או רע". נחוש יותר קמתי בשנית והפעם הניחה לי סבתא עאא'שה לעזוב, לא לפני שהציעה שאצטרף לארוחת הערב.

החושך ירד. נסעתי בכבישים הצרים והתלולים לכיוון היציאה מן העיר. בניגוד מוחלט לדעה הרווחת על הנהיגה במגזר הערבי, מצאתי שהנהגים בתוך היישוב סבלניים, מקפידים במתן זכות קדימה ואינם מצפצפים כאשר מישהו עוצר לנהל שיחת נימוסים עם עובר אורח או בעל חנות מכולת.

רגע לפני היציאה, נתקלתי בעבדאללה מחאג'נה. עדר הכבשים-עיזים שלו חסם את דרכי ואילץ אותי להאט, אך עבדאללה ממרומי חמורו הלבן, הוריד פקודה של רועה מיומן וסילק את העדר מן הכביש. "העבודה הזאתי, אין לה שעות. בצהריים קצת נחים", הצהיר שעה שהעדר התנחל על המדרכה והחל ללחך את האקליפטוסים. "העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו", חייך ורכב הלאה, נוזף בכבשה סוררת, ואני התחברתי לכביש מספר 65.

עדר הכבשים-עיזים של עבדאללה מחאג'נה

• בפעם הבאה: באקה אל-גארבייה
  

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל