היא ממש נהדרת, אבל היא לא עושה לי את זה
כל כך קל לפסול מהר, אבל לפעמים גם צריך לחזור לרגע אל הימים התמימים שלפני מכונת ההכרויות המפלצתית, זו שמובילה אותנו מדייט אל דייט כמו האפרוחים המובלים במכונה הממיינת, אורזת, ושולחת אותם אל גורלם הלא מזהיר. החלטתי לנהוג כמו פעם, בימים שלא הכל היה זמין בשפע, ולתת צ'אנס
את הדלת פתחה אשה גבוהה וחייכנית, ובשנייה הראשונה אמרתי לעצמי: "דפינטלי נוט!" (בדרך כלל אני דווקא לא מדבר עם עצמי באנגלית, לא יודע מה קרה לי). מי שכנראה מבינה אנגלית טלפתית היא האשה שמולי: "אתה בהלם?", שאלה. לגמרי, אמרתי לעצמי בלב, תוך מלמול "לא לא, מה פתאום". בדירתה המושקעת+מעלית ישבנו ואכלנו פשטידת בצל מושקעת+אקסטרה גבינה, כשברקע מוזיקה לא ברורה שעלולה להפנט אנשים חלשי אופי. סיבוב בסלון המצוחצח הפגיש אותי עם דב גדול ישוב על הריצפה ונועץ עיני כפתורים במתרחש, שבדרך כלל זה כנראה לא הרבה. כשעברנו לספה והתמקדנו בשתיית בירה, יצאתי לפסק זמן לקבלת הוראות מהמאמן הפנימי: שלוט בעצמך, תן לזה הזדמנות, אבל הזדמנות אמיתית, מכל הלב, יופי, קדימה!
כל כך קל לפסול מהר, אבל לפעמים גם צריך לחזור לרגע אל הימים התמימים שלפני מכונת ההכרויות המפלצתית, זו שמובילה אותנו מדייט אל דייט כמו האפרוחים המובלים במכונה הממיינת, אורזת, ושולחת אותם אל גורלם הלא מזהיר. החלטתי לנהוג כמו פעם, בימים שלא הכל היה זמין בשפע, כשלא כולם חיפשו את השלמות, כשגבר ואשה עוד טרחו להכיר את האדם שמאחורי המעטפת לפני שסגרו אותו באריזה ושלחו אותו מהם והלאה. אחרי הכל, לפניי אשה נחמדה באופן מיוחד, שממש טרחה והשקיעה בהצלחת הערב, ציפתה לו בהתרגשות וחיכתה לי בחלון כאילו הייתי חייל השב מהקרב. ובכלל, הרושם הראשוני יכול להטעות והניצוץ יכול להיווצר בהמשך. יש פה למישהו אש?
כשנישקתי אותה זה לא היה כל כך גרוע, אפילו נעים
היה נחמד. שתינו בקבוק שלם של יין אדום, גם כמה בקבוקי בירה, שיחקנו באיזה משחק ידע בענייני שירים עבריים, היא דיברה הרבה אבל ניסתה לדחוס זאת למינימום זמן, גם אני הצלחתי להשחיל משפט מידי פעם, היה נחמד. כשנישקתי אותה זה לא היה כל כך גרוע, אפילו נעים, והתחלתי לחשוב שאולי יהיה בסדר, אולי אפשר לראות את הסוף לחיפושים. רק כשהסתובבתי אל הדב גיליתי פתאום לידו את השועל, מסתכל עליי בחיוך מלגלג, מניד קלות בראשו, כאומר: "עזוב, עזוב... אבוד".
יצאתי מביתה באישון לילה, מבולבל אבל עם החלטה ברורה לא לחשוב על כלום. לא כל יום פוגשים אשה כל כך מתוקה, וחכמה, ומצחיקה, ומפרגנת, ובעלת ידע כל כך רחב במוזיקה עברית ובפשטידות בצל, ושאני מוצא חן בעיניה, ככה, כמו שאני! אז לא נפלתי על הריצפה בפעם הראשונה, אז מה.
"היא לא באה לי טוב בעין. אין הורמונים"
למחרת חיכתה לי במייל הזמנה להיפגש שוב, ונעניתי בחיוב. אחרי כמה ימים של ריצות הלוך ושוב של דוור המיילים, שוב הדרמתי לביתה, לפגישה שהתנהלה ברובה במצב מאוזן. היה נחמד, היה רומנטי, היה מרגיע ונעים. האם אני מצליח לגבור על כוחות הטבע? חזרתי לביתי מהורהר וקצת אופטימי. "עזוב, עזוב", אמר לי השועל, "אי אפשר להילחם בזה, זה ההיפותלמוס". "היפותלמוס???", עניתי, "ממתי אתה גם מדען?", (עד כה הפרט המדעי היחיד שהוא הכיר זה "ירקות זה פויה"). "תצחק, תצחק", ענה. בדקתי באינטרנט מה זה היפותלמוס, מצאתי שזהו הקופאי של ההורמונים, אותו ערס קטן בתוך המוח, זה שאומר: "היא לא באה לי טוב בעין. אין הורמונים". "אתה עוד תראה", עניתי לשועל ויצאתי מהחדר כשרק קול צחוקו מלווה אותי: "שיו! זה בדיוק מה שהתכוונתי אני להגיד לך!".
למחרת שלחה לי מייל: "אתה בא לארוחת צהריים?". "אני בעבודה!", עניתי כאילו שהיא לא ידעה. "אז מה? תהיה ספונטני". "אנשים פה סומכים עליי שאהיה יציב ושאדע לדחות סיפוקים", התחמקתי, אבל בתור פיצוי קבענו ללכת לטיול בערב בים, עם חוף, וגלים, וכל השמאלץ הזה, נהדר בשביל התאהבויות.
בשעת ערב נינוחה צעדנו על החוף את כל הדרך מיפו ועד נמל תל אביב. היה נחמד. "כל כך יפה פה", אמרתי, והיא ענתה "לגמרי", ומולנו אורות תל אביב המנצנצים במקום שבו בימים אחרים לקח סבי את אבי לצפות באלטלנה הבוערת. כך הלכנו לאט לאט, על קו המים, מסע שבסופו פריסה של חומוס בתוספת פטריות וגרגרי חול ים. גם בדרך חזרה ליפו היה כיף, והאשה הגבוהה כל כך מצחיקה ושנונה, כמו אברי גלעד בימים שעוד היה מצחיק ושנון. אנחנו הולכים מחובקים, הרומנטיקה מושלמת. בדמיונה אני יורד על ברכיי ושולף טבעת, ועוד לפני שאני שואל את השאלה היא קופצת: "לגמרי, לגמרי!", ובדמיוני שלי, השועל: "לא חבל לך על הזמן? אמרתי לך, זה אבוד". "חכה, חכה, הפעם אני אנצח", עניתי לו, "אני ממש מרגיש את זה".
פגישתנו הבאה היתה בביתי, הפעם אני בתפקיד השף. היה נחמד. "אני צריכה לבדוק את תכנון הדירה", אמרה ומדדה במבטה את מידות החדרים. כל כך הרבה יתרונות יש באשה הזאת, ולמעשה, אף לא חיסרון אחד, רק תנו לה קוקו וסרפן, ויהורם גאון יכול להפסיק לשאול שאלות. "את הגג הזה צריך להפוך לגן של פרחים", הכריזה על הגג שבו גרושתי ביקרה אולי פעמיים בחמש השנים שגרה פה, "וואו איזה נוף" התלהבה ממה שרק אני מתלהב, ואז הלכנו לראות טלויזיה, והיה כיף כי היא מוכנה לראות כל מיני תוכניות ולא רק "זהות בדויה", ו"מכושפות". גם ספורט בא בחשבון, ואיתי היא מוכנה לראות אפילו כדורגל, בתנאי שלא תצטרך לאהוד את הפועל ת"א, ואין לה חשש מקפיא מהאויב הקשה ביותר של האשה, הלא הוא ג'וק אוויר-קרקע. אחרי שגם גיליתי שהיא יודעת לעשות מסאז' ולא רק לקבל, הרגשתי כמו בתוך פרסומת של סלקום - נגמרו לי המילים.
קצת לפני הזריחה היא יצאה, עם הנחיות הכוונה כלליות ובלי היסטריה שתלך לאיבוד עם כל הכבישים האלה. "אתה רואה?" גערתי בשועל, "כזאת אשה אני צריך, בדיוק בדיוק כזאת! לא כמו זאת שאישרת לי בפעם הקודמת", וניסיתי לגרור את ההיפותלמוס שלי לוויכוח. אבל אז צץ השועל, דחק את ראשו הפרוותי אל תוך המחשבות שלי, נתן קריצה של מנוול וסימן באצבעו על הלב, כרומז: "הדבר החשוב באמת הוא סמוי מן העין", ונעלם.
עברו עוד יומיים, ונכנסנו לסחרחורת של יוזמות הפעלה. "בוא נלך להופעה של חוה אלברשטיין". "חוה אלברשטיין? היא עוד חיה?", שאלתי. "לגמרי!". "המממממ...", "טוב, אז בוא נלך לסרט", "מה, בקולנוע?", "אהההה – זהו!" קפצה ולרגע דמיינתי אותה כמו הומר סימפסון כשהוא מתחשמל, "אתה חייב לבוא לטייל איתי בים!!!", אמרה, וכשהיססתי קלות הוסיפה בסמכותיות: "אני לא שואלת, אני אומרת, לא שמעת? חייב!". נו, אם חייב, ניווטתי דרכי אל בית הוריה, ומשם הלכנו ברגל עד החוף, ושוב היה נחמד. היה כיף, היה מצחיק, רטוב וקר לפרקים, יבש וחמים רוב הזמן. אבל חזרתי עצוב. ידעתי שהשועל ניצח. לפעמים, אם אין את זה אז אין את זה, ואין הסברים ואין תירוצים, ולא תמיד אפשר לסדר קליקים בהפעלה ידנית.
את הירהוריי אודות "יחסינו לאן" חשבתי לשלוח אליה במייל. "מה פתאום! להיפרד במייל?" נזדעקה הידידה הצהובה, דבר כזה צריך להגיד בעל-פה, מול עיני כלבלב מביטות ועצובות, ששואלות בתחינה "אולי בכל זאת?" כך נאה. למרות זאת, החלטתי שאין צורך בטקס ממלכתי, רובי ריבלין עוד עלול להגיע. במקום זאת כינסתי את אוצר המילים שלי, בחרתי את הטובות ביותר וניסחתי מייל מפורט, שמפנה את כל האשמה אליי בלבד ומסביר כמה הצער שלי הוא עמוק ושורשי.
"מבאס-תחת אתה", ענתה הגבוהה במייל התשובה, ולא הייתי מנסח זאת טוב יותר, "אבל אולי אתה רוצה לבוא היום בכל זאת?".
הסתכלתי על השועל, שבעיניו מבט ניצחון. "החיים כל כך מסובכים", אמרתי לו.
"לגמרי", ענה.
לפנייה לכתב/ת 
