עשה לך פסיכולוג
"היחס החשדני בחברה הדתית לטיפול פסיכולוגי היה בין מה שהניע אותי לכתוב. בעיניי אין דבר יהודי יותר מלהתמודד עם השדים שבתוכנו", אומר חנוך דאום בראיון ל-ynet, לרגל הוצאת ספרו "בשביל הנפש", שכתב עם הפסיכולוג אריאל הרטמן
יש לא מעט דברים שקורים בכל מקום חוץ מאשר אצל הדתיים. אצל דתיים אין איידס, אין סמים, אין גנבים ולא צריך ללכת לפסיכולוג. כי אצל הדתיים הכל בסדר, תודה ששאלתם. אנחנו לא עוקפים בתור, לא מקללים ואוכלים בפה סגור. אגב, גם המשפחות שלנו כולן מאושרות ואנחנו חיים בהרמוניה עם ההורים והחמות. אנחנו לא צריכים עזרה. בטח לא עזרה נפשית. עזרה נפשית מקבלים רק אנשים אחרים, שאנחנו לא מכירים והם לא גרים אצלנו בשכונה.
ברור לכולם שאין דברים כאלה. שבכל מקום שיש אנשים יש להם גם תופעות לוואי, ושאת חלקן ניתן לתקן. ועם זאת, בחברה הדתית עדיין מתייחסים בחשדנות ללא מעט תיקונים, כשאחד הבולטים שבהם הוא הביקור אצל פסיכולוג.
היחס לעזרה נפשית בחברה הדתית טעון שיפור. ההקשר החיובי היחיד לפסיכולוג הוא במקרה שרוצים להכיר אחד כזה לבת שלך. בכל צורה אחרת הוא מקוטלג, יחד עם מחלות מין, תחת הכותרת "אצלנו זה לא קורה". למרות שזה כן.
העיתונאי חנוך דאום והפסיכולוג הקליני אריאל הרטמן הוציאו את הספר "בשביל הנפש", שטיפס מיד לרשימות רבי המכר, ומתאר 25 מטופלים בקליניקה של הרטמן. באמצעות הספר דאום נותן לכם שוב להציץ. הוא עשה זאת בנוגע לחייו בספר "אלוהים לא מרשה", ועכשיו הוא מעביר את הפוקוס אל הספה.
"היחס של החברה הדתית לטיפול הפסיכולוגי הוא אולי המנוע העיקרי שבגללו כתבתי את 'אלוהים לא מרשה', שבגללו אני משדר ברדיו תוכנית טיפולית, ושבגללו גם כתבתי יחד עם אריאל את הספר האחרון", אומר דאום ל-ynet. "קשה לי לשאת את הידיעה שאנשים לא מכירים ביכולת של הטיפול הנפשי לחולל שינוי, נס, ולפעמים אפילו להציל חיים. זה נכון באופן כללי, וזה נכון יותר בחברה הדתית, ועוד הרבה יותר בחברה החרדית.
"אני לא מדבר רק על הנושא התרופתי, שבו הבורות מלווה גם בחרדות קמאיות - אם אני לוקח כדורים אני חולה נפש? זה יפגע בסיכויים שלי להתחתן? זה ישנה את האופי שלי? אנשים לא מבינים תרופות מהזן החדש, שאין להן כלל תופעות לוואי. הן משהו שאנשים מצליחים, חכמים ומפורסמים נעזרים בו, כדי להיות ממוקדים יותר, שמחים יותר, רגועים יותר. המחשבה היא שטיפול הוא למפונקים, אבל ההפך הוא הנכון: טיפול הוא עבודה. עבודה על הנפש. עבודה על המידות. הרי יש מצווה לשמוח, אז למה אנחנו מתייחסים אליה כמצווה חשובה פחות מהנחת תפילין?"
אם זו מצווה אז אולי צריך פה רב?
"בעיניי, צריך לשתף איש מקצוע תורני שלמד את התחום הפסיכולוגי בתוך סגל ההוראה וההדרכה בישיבות. אני רוצה להביא כדוגמה חיובית את ישיבת גוש עציון, שבסגל ההוראה שלה יש פסיכולוג במשרה מלאה. זה מודל נכון וכך צריכים לעשות כל המוסדות הדתיים. צריך להבין: ללמוד במדרשה או בישיבה זה משהו מאוד עמוק, מתיש, מטלטל ונוגע. זה לא כמו ללמוד באקדמיה. בחורים צעירים נכנסים למפעל שבו עובדים על הנפש - וחייב להיות במקום כזה איש מקצוע, מישהו שיזהה מצוקה אם יש. מישהו שידע להיות שם, בנוסף לרב, ולעבוד יחד איתו במקרים שבחורים או בחורות צעירים מתקשים להתמודד עם הלחץ.
"אם בחור מפתח דיכאון בגלל חוסר יכולת להתמיד בתורה, לפעמים זה כבר עובר את השלב שבו מילה טובה של הרב תספיק. אם בחורה במדרשה מחבלת בכל הדייטים שלה מתוך חשש לא-מודע ליצירת אינטימיות, אני לא חושב שהרב של המדרשה יוכל לסייע במקרה כזה".
מצווה ללכת לפסיכולוג
הטיפול הפסיכולוגי עבור דאום הוא אקט יהודי. אמנם לא נכתב עליו דבר בהלכה, אבל מכיוון שהעולם היהודי מדבר על רגשות, ויש בו מצוות כמו "ואהבת לרעך כמוך" או "לא תשנא את אחיך בלבבך", אפשר לראות בזה המלצה לטיפול במקרים שאדם לא אוהב ולא שלם עם עצמו, או לחילופין כשהוא לא מצליח להתנתק מרגשות שליליים כלפי האחר, אפילו אם הוא רוצה בכך."בעיניי, אין דבר יהודי יותר מלהתמודד עם השדים שבתוכנו", אומר דאום, "אין דבר יהודי יותר מכך שאדם עם התפרצויות זעם ילמד לרסן ולטפל בעצמו, ואדם עם חרדה ופחד תמידי ידע לגעת במקומות האפלים שמהם הוא פוחד, ואדם ששרוי בעצבות גדולה יבין כיצד הוא קם על רגליו. זוהי יהדות, ומי שיגיד אחרת, הרי שהוא טועה ומטעה. האמירה לפיה טיפול נפשי סותר את הבחירה החופשית כביכול, היא מגוחכת: אדם הזקוק לטיפול ולא מטפל בעצמו, הוא אדם ללא בחירה חופשית. הוא אדם שמקבל החלטות באופן לא מחושב, מתוך דחפים וחרדות לא מילוליות. הטיפול יזקק אותו, ולא להפך".
הדת, אגב, לפי דאום, היא ככלל, טיפול נהדר. "יש משהו מנחם באמונה שיש סיבה לכל מה שקורה כאן, שיש יד מכוונת", הוא אומר, "כמובן שיש מקרים בהם, למשל, אנשים אובססיביים לוקחים את הדת למקום כפייתי ומלחיץ ומדכא, אבל זה לא בגלל הדת אלא בגלל מבנה האישיות שלהם. העולם התורני צריך לדעת להבחין בין צדיקות לבין שמירה כפייתית על פרטי פרטים. בספר אנחנו מספרים על ענר, שהיה יכול להיות עסוק ימים שלמים בשאלה האם הניח את התפילין של הראש בדיוק בנקודה הנכונה. הדבר הזה יכול היה לגזול לו שלוש שעות בבוקר. אבל זה כמובן מקרה חריג. אני לא חושב שיש מצוות שיכולות להזיק, אלא הגישה של האדם למצוות. אם אלוהים, שהיה אמור להיות אבא אוהב, נתפס על ידי המאמין כמלך אכזר שממנו הוא ירא וחושש כל היום, משהו לא טוב קרה לאדם הזה ולחלק האמוני שלו".
צורת החיים שמציעה ההלכה היהודית, שיש בה קהילתיות וערבות הדדית, יכולה למתן בעיות פסיכולוגיות?
"לקהילה יש מקום חשוב. היום אנשי מקצוע רבים עושים טיפול מקיף שבמסגרתו הם נפגשים גם עם בני משפחה כשצריך. אין ספק שהקהילה היא מקום חם שיכול להציע מזור לאנשים הנמצאים בתקופה פחות טובה בחייהם. האחווה, הסיוע והתחושה שלא יתנו לך ליפול, נותנת איזה ביטחון מופשט, כאילו יש איזו ישות גדולה יותר מסך הפרטים, שתהיה שם אם יקרה הגרוע מכל".
סטריפטיז נפשי
דאום, אם עוד לא קיבלתם את הרושם הזה, מנהל מסע יחסי ציבור לטיפול הפסיכולוגי. הוא עשה את זה באופן הכי בולט בספר הראשון שלו - שם נתן מופע סטריפטיז נפשי, שבו יכולתם לראות לו את הכל.זה קצת חריג מה שעשית שם, למה?
"התשובה האמיתית ביותר תהיה 'לא יודע'. כלומר, אני לא בטוח שאני יודע. זה כנראה שילוב של רצון לזעוק, יחד עם תחושת שליחות ורצון אמיתי להטביע חותם ולסייע לאנשים, מתוך איזו פנטזיית הצלה שיש לי. אבל יש בזה גם משהו לא ממותן לפעמים, משהו מוגזם, שנותן לחלק מהאנשים תחושה פחות נעימה.
"אני חושב ש'בשביל הנפש' אני מציג משהו אחר, אולי בוגר יותר, לקחתי צעד אחורה מבחינת החשיפה האישית, לטובת העברת הסיפורים הטיפוליים שהתקיימו בקליניקה. את הספר הראשון כתבתי כזעקה פנימית, ואני לא מצטער על שום דבר שכתבתי שם, אבל היה משהו בהתערטלות שהיה קשה לחלק מהאנשים ואני מתייחס להערה הזו. אני עברתי מאז תהליך פנימי של בגרות ולכן הספר החדש מדבר על טיפול מהמקום המתבונן והמקצועי, והוא פחות סובייקטיבי".
מבחינת דאום, הספר החדש הוא הגשמה של חלום: "רציתי להציב קליניקה שקופה בכיכר רבין כדי לתת לאנשים להיחשף לנס הטיפולי, להבין מה משמעות הטיפול בדיבור, מה מתרחש בין המטפל למטופל בחדר. 'בשביל הנפש' הוא הגשמה של החלום הזה. במשך שלוש שנים עקבתי אחרי הקליניקה של אריאל הרטמן. נפגשנו פעמיים בשבוע ושוחחנו על המטופלים שלו, כמובן בלי שאוכל לזהות אותם. בחרנו 25 מטופלים שבעצם מייצגים את מגוון הבעיות הנפוצות ביותר: הפרעות קשב, חרדה, דיכאון, בושה, קושי לקבל החלטות, הפרעות שינה ואחרות. מי שיקרא את הספר - גם ייחשף לסיפורים מאוד מעניינים על אנשים שבאו לטיפול אצל פסיכולוג מאוד חדשני ונועז, אבל גם יקבלו מושג וידע לגבי כל אחת מהבעיות שעליהן קראו, בין השאר הודות לנספחים המקצועיים שכתב עבורנו בכישרון רב הפסיכולוג בניה אמיד".
אתה לא באת כמטופל, אז מה קיבלת המפגשים האלה עם הרטמן?
"המתנה הגדולה ביותר שהספר העניק לי היא החברות עם אריאל הרטמן. אני אמנם מרואיין פה לבד, אבל הספר נכתב על ידי שנינו. אריאל הוא פסיכולוג קליני יוצא דופן. הוא פורץ דרך בעיניי, בגלל האומץ שלו להרגיש, עד הסוף. הגישה שלו, הגישה האינטר-סובייקטיבית, והאישיות שלו, הן שילוב מבטיח. מבחינתי זו המתנה".
אז פסיכולוג יש לך, האם יש לך גם רב?
"הרב שלי נפטר כשהייתי בן 18. קראו לו הרב יחזקאל דאום. מאז לא היה לי רב. יש רבנים שאני מעריך ואוהב לשמוע ולקרוא - הרב מרדכי ורדי, הרב יובל שרלו, הרב שי פירון, ויש רבנים שאני מחזיק להם טובה על שנים יפות שבהן סייעו לי, ובראשם הרב מאיר בזק מישיבת מעלות, אדם עם סגולות של מטפל. אבל אין לי רב. ואין לי אבא. התיימתי משניהם באותו יום".
לפנייה לכתב/ת 
