השופט שגה - הלקוחה תיאלץ לשלם למכון הכושר

לא מזמן פורסם ב-ynet פסק דין שנתן השופט עמית פרייז מבית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא, בעניין ביטול מנוי למכון כושר. עיקרי הדברים בעניין זה, בקצרה, היו אלה: התובעת רשמה את עצמה ואת בתה למכון כושר למשך שנה, דבר שהופך את העסקה הזאת ל"עסקה לתקופה קצובה" בלשון חוק הגנת הצרכן.

• כואב הגב? תתעמלי בכל זאת
• מכון הכושר עושה שרירים? ביהמ"ש חזק יותר
• בכבלי הטופס
  

במהלך התקופה ביקשה להפסיק את שתי ההתקשרויות עם המכון עקב בעיה רפואית. המכון סירב לבטל את שני ההסכמים, ועקב כך הוגשה נגדו התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות – בדרישה להחזיר לה כל סכום שנגבה ממנה מאז הודעת הביטול, ושהמכון לא ימשיך לחייבה עבור יתרת התקופה.

השופט עמית פרייז דחה את התביעה, וזו הייתה הנמקתו, שלדעתו חסמה את דרכה ולא איפשרה לה ליהנות מההוראות המגינות עליה בחוק הגנת הצרכן: "התובעת מסתמכת על כך שמדובר בחוזים הנחשבים 'עסקה מתמשכת' לעניין חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, ומשכך זכאית היא לבטלם לפי הוראות סעיפים 13ג+13ד לחוק זה. דא עקא, שמכיוון שדובר בחוזים לתקופה של שנה, ללא כל קביעה בדבר התמשכות לתקופה נוספת, הרי שנראה שמדובר בחוזים הנחשבים 'עסקה לתקופה קצובה', המוסדרים בסעיף 13א לחוק האמור. על פי ההסדר האחרון, אין כל זכות ביטול בגין חוזה זה".

כיוון שזו הייתה מסקנתו, ניתח את עובדות המקרה ובחן אותן על פי הסדרים משפטיים אחרים, וגם בהם לא מצא יסוד לטענתה של התובעת. בסופו של דבר, כאמור, דחה כליל את התביעה נגד מכון הכושר.

עסקה לתקופה קצובה = עסקה מתמשכת

כאמור, התובעת ביקשה להסתמך, בין השאר, על הוראות סעיף 13ג ו-13ד לחוק הגנת הצרכן. בואו נראה מה באמת כתוב בהן. נתחיל בסעיף 13ג. שם מוגדר כך: "בחוק זה – 'עסקה מתמשכת' – עסקה לרכישה של טובין או שירותים באופן מתמשך לרבות כל שינוי בעסקה או תוספת לה שאינם מהווים עסקה חדשה, והכל בין אם העסקה היא עסקה לתקופה קצובה ובין אם היא לתקופה בלתי קצובה...".

כלומר, נכון שלעסקות משני הסוגים יש שמות שונים, על פי תקופת ההתקשרות (לתקופה מסוימת, כלומר קצובה, או בלי תאריך סיום מוגדר מראש, כלומר מתמשכת); אבל, נאמר בחוק, וניתן להבין זאת בקלות, כי לצורך הנאמר בחוק ויישומו – החוק עצמו אינו קובע דין אחד לעסקה לתקופה קצובה ודין אחר לעסקה לתקופה מתמשכת. להיפך: בעיני החוק, לא משנה איך מכוּנָה העסקה שלגביה מבקשים תשובה, על שתיהן יחולו אותן הוראות.

יתרה מזאת, אילו רצתה הכנסת דווקא לחדד את ההבדלים בין שני סוגי העסקות, עמד בפניה מגוון ניסוחים, כגון: "בסעיף זה..." או "בפרק זה (בחוק)" – תהיה התייחסות זהה לשתי העסקות, מה שאומר שבשאר המקומות ההתייחסות לא תהיה זהה. אולם, כאמור, וקל לראות זאת, סעיף 13ג בחוק הגנת הצרכן שעליו ביקשה התובעת להסתמך – ובצדק – אכן אומר שגם אם היא עשתה עסקה לתקופה קצובה, היא זכאית ליהנות מהוראות החוק ביחס לעסקה מתמשכת.

ואם כך, אין ספק שהיא זכאית לכל מה שאומר החוק ביחס לביטול עסקה מתמשכת, והדבר מוסדר בסעיף 13ד לחוק, שגם ממנו התעלם השופט.

הכנסת אמרה את דברה במפורש

לא נעים, אבל, בכל הכבוד הראוי, השופט פרייז שגה כאן. הוא נעצר בסעיף 13א, כאילו אין עוד הוראות בעניין זה בחוק הגנת הצרכן. אין לדעת האם לא קרא את סעיפים 13ג ו-13ד, הנמצאים רק רק כמה שורות מתחת לסעיף 13א שעליו הסתמך באופן בלעדי, או פשוט העדיף להתעלם מהם. זה גם לא ממש משנה – הטעות זועקת על פני פסק הדין.

הדבר בעייתי במיוחד, כיוון שעיון בדברי הצעת החוק שבעקבותיה נחקק התיקון הזה לחוק, ובפרוטוקולים של דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת על תיקון זה, אינו משאיר מקום לספק: לכל אורך הדרך היה ברור שעסקה מתמשכת כוללת בתוכה גם עסקה לתקופה קצובה וגם לתקופה לא קצובה.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כך: "מוצע להגדיר עסקה מתמשכת כעסקה לרכישה של טובין או שירותים באופן מתמשך, בין אם מדובר בעסקה לתקופה קצובה ובין אם בעסקה לתקופה בלתי קצובה".

אשר לדיוני ועדת הכלכלה, כך למשל התבטא מי שהיה אז יו"ר הוועדה, ח"כ גלעד ארדן, בדיון שנערך על התיקון לחוק ב-30.3.2008: "נגיד שקבעו לו (לצרכן – י.א) עסקה שהיא קצובה אבל עדיין הוא רשאי לבטלה בכל עת. מה זה משנה אם הוא יודע אם היא מתמשכת או היא לא מתמשכת? החוק הזה עוסק בכך שהאדם ידע שהוא רשאי לצאת בכל עת. מה איכפת לו אם היא מתמשכת או שהיא קצובה?". על כך הוסיפה מיד היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד אתי בנדלר: "עסקה מתמשכת יכולה להיות לתקופה קצובה או לתקופה בלתי קצובה".

במילים אחרות, יש די אמצעים וכלים להבין מה אומר החוק – ומדוע. חבל שכל זה לא היה לנגד השופט פרייז, ושצרכנית ניזוקה על לא עוול בכפה. ניתן רק לקוות שניצלה את זכותה לבקש לערער על פסק הדין הזה בפני בית המשפט המחוזי.