פתאום קם הדם

"פסיכו", סרט המופת של אלפרד היצ'קוק שיציין השבוע יובל שנים להקרנת הבכורה שלו, הפך עם השנים ליצירתו המשפיעה והמצוטטת ביותר של גדול אמני המתח. מה שהחל כסרט אימה גותי, דל תקציב ובשחור לבן, חריג עד לאותם ימים בפילמוגרפיה של היצ'קוק, שימש - עוד יותר מכל סרט אחר שלו - בסיס לאינספור ספרים ומאמרי ניתוח מבריקים, והיה לאחד מלהיטיו הגדולים. בעיקר הוא זכור בזכות הסצנה הפרובוקטיבית של הרצח באמבטיה - אחד הרגעים המכוננים בתולדות הקולנוע.

סצנת המקלחת מ"פסיכו". הצליח לבלבל את כולם

לא מעט נכתב על הסצינה הזו, שבה נשחטת מריון קריין (ג'נט לי) במקלחת על ידי דמות נשית מסתורית. הסצנה, שצולמה במשך שבעה ימים, מורכבת מ-78 (ויש הגורסים, 70) שוטים קצרצרים, ושאורכה הכולל אינו עולה על דקה - תוכננה וצוירה לפרטי פרטים על ידי מעצב הכותרות של הסרט, סול באס (באס טען, שנים מאוחר יותר, שהוא עצמו ביים את הסצינה, אך גרסתו הופרכה על ידי כל המעורבים בהפקה).

למרבה ההפתעה, אף טיפת דם לא נראית על גופה של מריון, שעה שהסכין האימתנית ננעצת בה שוב ושוב. למעשה, קשה לזהות ולו שוט אחד שבו נראית הסכין חודרת את בשרה של מריון (אף כי בחינה מדוקדקת תגלה ששוט כזה דווקא קיים), הדם זורם רק באמבטיה עצמה, ושום עירום פרונטלי לא נצפה (את מקומה של לי בחזרות שדרשו עירום מלא מילאה דוגמנית בת 23 בשם מרלי רנפרו).

היצ'קוק מציג את "פסיכו". היכונו להיבהל ולהתבלבל

עד כדי כך השכיל היצ'קוק לתעתע בצופים, שחברי ועדת הצנזורה שהתכנסו לצפות בסרט מצאו עצמם מבולבלים. שלושה טענו שהם רואים עירום בסצינה, בעוד השניים האחרים - לא. היצ'קוק התבקש לערוך שינויים, הגיש את הסצינה כמות שהיא לצפיה חוזרת, ועתה התחלפו הצדדים: שלושת החברים שקודם לכן זיהו בה עירום, טענו עכשיו שמבחינתם הכל בסדר, ואילו השניים שלא הבחינו - דווקא ראו.

בהשראת מקרה אמיתי

ראשיתו של "פסיכו" בספר בעל אותו שם מאת רוברט בלוך שראה אור ב-1959, שמצידו התבסס על סיפורו האמיתי והמצמרר של אד גיין. גיין, איכר תמהוני בן 51 מוויסקונסין, היה רוצח סדרתי וטרנסווסטייט שנהג אף להוציא גופות מקבריהן ולבתר אותן. בנוסף, הוא פיתח אובססיה כלפי אמו המתה, ועטה על גופו חליפה עשויה מעורות נשים שפשט רק כדי להרגיש מה פירוש להיות אישה. בלוך, מחברם הצעיר של ספרי אימה שהתגורר לא הרחק מביתו של גיין, ראה את הפרשה כמקור השראה רב ערך.

הפצתו של הסרט בבתי הקולנוע בארצות הברית היתה מופת של מערכת יחסי ציבור מבריקה ואפקטיבית, שהפכה את "פסיכו" לסרטו המצליח ביותר של היצ'קוק. הבמאי בעצמו הורה שלא לאפשר לאף צופה להיכנס אל אולם הקולנוע אחרי תחילת הסרט (באותם ימים נהגו בתי הקולנוע להקרין את הסרטים ברצף, למין השעה 10 בבוקר, כך שצופה שנכנס באמצע יכול היה להישאר להקרנה הבאה, ולראות את חלקו הראשון של הסרט שהחמיץ).

היצ'קוק מספר על "פסיכו". אף אחד לא נכנס באמצע

הודעה מפורשת ומשעשעת שנתלתה בכניסה לבתי הקולנוע, קבעה כי "אף אחד, והכוונה היא לאף אחד, גם לא אחיו של מנהל הקולנוע, נשיא ארצות הברית או מלכת אנגליה (תבורך)" - לא יורשה להיכנס אל תוך האולם לאחר ההתחלה. התוצאה המיידית היתה תורים ארוכים שהשתרכו לפני הקופות.

כולם היו בניו המעוותים

אך "פסיכו" היה, בדיעבד, יותר מאשר סרט שהפך לתופעה. במבט רטרוספקטיבי, זהו אבי-אבות ה-slasher, אותו תת-ז'אנר של סרטי אימה שבמרכזו רוצח סדרתי, קורבנות צעירים ודימויים מיניים מפורשים (ע"ע "ליל המסכות" ו"יום שישי ה-13”).

זהו גם סרט ששינה את היחס לאלימות בקולנוע האמריקני, בעיקר בזכות הרצח באמבטיה, והוביל לקריסה כמעט מוחלטת של המגבלות על דימויים של אלימות ומין (ו"תפוז מכני", שהופק קצת יותר מעשור אחר כך, הוא דוגמה קיצונית לכך). “פסיכו", במילים אחרות, היה השילוב הראשון, והמושלם, שבין קולנוע ופרובוקציה - הסרט שטילטל את המערכת ההוליוודית הקלאסית, המוסרנית והשמרנית, ובישר את לידתו, בשלהי שנות ה-60, של קולנוע הוליוודי חדש.

"פסיכו", מודל 1998. כמעט אותו דבר, והרבה פחות טוב

"פסיכו" איתגר את העמדה המוסרית של הצופים, שבסופו של הסרט (וגם בכמה סצינות מכריעות במהלכו) מצאו עצמם מזדהים עם נורמן, הרוצח בלבוש אישה. היה זה מעשה רדיקלי בהוליווד של אותן שנים, שהציבה גבולות מוסריים ואידיאולוגיים ברורים, והוא בישר את הפיכתם של רוצחים סדרתיים קולנועיים כמייקל מאיירס (“ליל המסכות”), ג'ייסון וורהיס ("יום שישי ה-13") ופרדי קרוגר (“סיוט ברחוב אלם") למושאי הערצה ומקור להזדהות בעבור קהל היעד, בני הנוער.

מעניין, אגב כך, שבגרסה החדשה של "סיוט ברחוב אלם", שעלתה בסוף השבוע על האקרנים כאן, הזדהותו של הצופה עוברת מפרדי אל קורבנותיו הצעירים, מה

שהופך אותה ליצירה שמרנית בהרבה מהמקור של ווס קרייבן משנת 1984.

"פסיכו" הוליד שלושה סרטי המשך, שלושתם בכיכובו של נורמן בייטס המקורי, אנטוני פרקינס - הראשון שבהם, “פסיכו 2”, סרט שנון ומצוין דווקא, הופק ב-1983 ובויים בידי האוסטרלי ריצ'רד פרנקלין.

אבל העדות למעמדו המיתולוגי של הסרט מצויה בגרסה המחודשת שביים גאס ון סאנט ב-1998, עם אן הש בתפקיד מריון ווינס ווהן כבייטס, שהעתיקה בקפדנות אובססיבית (תוך שינויים קלים) את שורות הדיאלוג, העמדות המצלמה, אורכי השוטים ופרטי התפאורה. גרסתו של ון סאנט, שהתקבלה בקרירות ביקורתית וקופתית, היתה לא יותר (וגם לא פחות) מאשר תרגיל תאורטי וסינתטי שבאופן פרדוקסלי רק הוכיח, דרך היותו חיקוי כמעט מדויק, את חוסר היכולת לחקות את המקור.