אם היחסים ממילא לא מה שהיו, אז בשביל מה האינסטינקט לכסות על החרא?
כוססס-מיאו! איך זה שאף-אחד לא שואל אותי?
אני, כמו שאתם רואים אותי, לא חתול בשק אני. מינימום בקרטון קולה, עם חורים, ארבעה כיווני-אוויר, ויציאת חרום מיום אימוץ של SOS .
כזה אני. גמיש. לא סגור על עצמי. פתוח לשינויים. דרך הסורגים במרפסת.
רק מה, לפעמים הסקרנות הורגת אותי. גם השיגרה.
באיזשהו שלב, כשהיא קוראת לי "נשמה", אני לא מנחש לאיזה מהתשע היא מתכוונת. כשהיא הולכת להוריד את הזבל, אני לא יודע למה היא חייבת להפריע לי עם החבר'ה. כשהיא אומרת שהיא סומכת עלי, אני לא מבין למה אף-פעם היא לא תיתן לי לשמור על השמנת.
איך יילל אייללל? יש רגעים, כך באמצע החיים, שכבר לא בא לי על השאריות של האנטריקוט, ודווקא מתאים לי ללקק את הלחם מאתמול עם המריחה של השוקולד. לקום לילה אחד וללכת ככה על קצות הכריות. להפסיק לגרגר בעצבים, ולהשתין על שלי בטריטוריה אחרת.
בקיצור: לומר לפוסי: קאט!
ואז בא ההוא. המניאק שמסיר פרווה. הזכר שמשתין באסלה. הזין שמרים ת'זנב. העכבר שנדחף אל החור. וכו וכו וכו וכו וכו וכו, הרגה אותי האלרגיה הזאת לגברים.
בהתחלה רציתי להילחם. לכופף את הגב כמו קפיץ של זיפו-כסף בנרתיק-עור אמיתי, ולשלוף ציפורניים כמו מניקור של מטרוסקסואל בחדר-ארונות.
למה מי? למה מה?? למה מיאו???
אבל מהר מאד הבנתי שאין טעם. כמו לאוכל בריאות של לה-קט.
אם היחסים ממילא לא מה שהיו, אז בשביל מה האינסטינקט לכסות על החרא?
לא חררררררררררררררראם?
חתול זה חתול. באסול. לא כלב של אף-אחד. לא פודל של אף כלבה. לא לבראדור של אהבה עיוורת. כשאתה צריך לטייל, טייל. אל תיילל.
אתה לא איזה גארפילד חנון עם משקפיים. תהיה חתול במגפיים!
תן להם לשבת על הספה, לשים פרחים על המפה, לעבור תקופה יפה, אחר-כך קצת עייפה, היא תאמץ חזיר, הוא יחבק קופה, עד בוא הדרך אל סופה.
כי בית הוא מלכודת, וברחוב צועד בהיי, אני, חתלתולי, כפרה עלי.
- נכתב בתגובה לטור של אלינור פרארה תצטרכי להחליט: זה או אני, או החתול שלך
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
