שירתתי, למדתי והתחתנתי - ומגורי קבע עוד אין

לפני כמעט חמש שנים פונתה רננה קפח (אז מרמלשטיין) - נערה בת 18, מביתה בגני טל שבגוש קטיף. בחודשים שקדמו לפינוי ובעיצומו, כתבה ל-ynet בלוג מרגש. היום (ג'), בזמן שוועדת החקירה הממלכתית בנושאי מפוני גוש קטיף וצפון השומרון הגישה את מסקנותיה, היא שוב כותבת לכם. כבר נשואה, עם תואר, אך עדיין ללא בית.

כמעט חמש שנים עברו. חמש שנים בהן הספקתי, לעשות שירות לאומי, לסיים תואר ראשון בתקשורת, ואפילו לשנות את השם

משפחה לקפח - התחתנתי. הספקתי לגור שלוש שנים בקרווילה ועוד שנתיים בבנין רחוק מההורים וקהילת גני-טל. חמש שנים זה המון זמן, זה יותר מידי זמן.

היום ועדת החקירה הגישה את מסקנותיה לגבי הטיפול במפוני גוש קטיף, או ליתר דיוק אי הטיפול במפוני גוש קטיף, אחרת איך אפשר להסביר שרק עכשיו חמש שנים אחרי, במקרה הטוב, משפחות מתחילות להיכנס לבתי קבע ובמקרה הפחות הטוב, כמו בקהילת גני טל, אנשים עדין מחכים לאישורי בנייה. זה נקרא אי טיפול.

מה יועילו מסקנות הוועדה? שבפינו הבא יערכו בהתאם?! אנחנו לא רוצים שיהיה עוד פינוי. אנחנו בסך הכל רוצים לגור בבית משלנו, לקבל מה שלקחו לנו.

רננה קפח מרמלשטיין ביום חתונתה (צילום: דיגיטל קלוז-אפ, ראשון לציון)

ההלכה היהודית אינה מתירה לאדם להתחיל ולהתאבל על יקירו, אלא רק לאחר הקבורה. אז לגבי כל עוד הורי וכל קהילת גני טל, שמעבירים את ימיהם ולילותם בקרוואן מתפרק ובמקום זמני, כן עדיין זמני, הם עדיין כאדם שמתו עדיין מוטל לפניו ולכן תקופת האבלות עדיין לא החלה - על כל אשר נלקח מאיתנו ברגל גסה וזדונית העטופה במלמולי השלום המיוחל שזה עשור פלוס ממאן להתייחס לחלומות בהקיץ של אדמו"רי השלום.

"זרעו מלח על הפצעים"

מה שהמשפחה שלי בפרט וקהילת גוש קטיף בכלל עברו בחמש שנים האחרונות, היה לזרות מלח על הפצעים. הפינוי הותיר בכולנו פצע נפשי מאוד עמוק. כל מה שהאמנו בו נלקח מאיתנו, הן מבחינה האידיאולוגית, והן מהבחינה הפרקטית, בית ועבודה. דברים נלקחו, אך שום דבר עדין לא הוחזר.

יש עדיין אנשים שחושבים שהפינוי היה דבר טוב, אבל אני בטוחה שאף אחד לא חושב שזה טוב שאנחנו עדיין לא גרים בבית, שהמדינה לא לקחה אחריות למעשיה ולא עזרה לנו לשקם את חיינו.

בחמש שנים האחרונות, המדינה במקום לנסות ולרפא את הפצעים, ולשקם את החיים שלנו, סובבה לנו סכין בתוך הפצעים. לפעמים, זה כואב יותר ממה שגרם לפצע. כמות הביורוקרטיה שעברנו ועודנו עוברים היא פשוט התעללות.

אני אוהבת את המדינה שלנו, אבל אני גם כועסת. הרצחת וגם ירשת? חמש שנים? חמש  שנים לוקח לתת אישורי בנייה?

השגרה מנצחת הכל וביום יום אנחנו חיים את חיינו, אבל כשהראש פוגש את הכרית במיטה ואני שוקעת בחלום, אני עדיין שם, כל החלומות מתרחשים אי שם בחולות הזהובים. אנחנו לא רוצים שום דבר שלא מגיע לנו, רק לבנות את הקן שלנו ולהתחיל לשקם את חיינו. אנחנו עדיין בעבר. עוד לא סגרנו את הפרק הזה. אנחנו עוד ב-2005. חלק מהארגזים עדיין סגורים, המכולות מעלות אבק, חלקן כבר רוקנו על-ידי גנבים. הרהיטים מחכים שיחזרו לשבת עליהם, הכלים מחכים שישובו לאכול בהם. בשבילנו, הזמן עומד מלכת. אנחנו עוד שם, מקווים שב-2011, שש שנים אחרי, כבר נוכל לחזור לחיות. כאן.