אחת לארבע שנים צצה מלחמת מינים מלאכותית
יועצי הגבריות נחלצים להסית את הגבר להתלהמות במסווה של גבריות, ויועצי הנשים מסיתים את הנשים לנצל את ההזדמנות ולחלוב טובות הנאה תמורת "הרשות" לראות את משחקי המונדיאל. אולי אפשר גם אחרת? בעקבות הטור של יגאל שטארק
"נשים הן בדרך כלל לא יצורים רעים. בעיקרון, אין להן התנגדות לכך שהגבר שלהן יעשה חיים, כל עוד לא מעורבות בעניין נשים אחרות. אבל גבר צריך להרוויח את הזכות הזאת ע"י עמידה על שלו. אשה צריכה גבר אסרטיבי והחלטי, שמסוגל לומר לה 'מאמי, אני אוהב אותך. אבל אני הולך עכשיו לראות כדורגל עם החבר'ה'". ועוד פנינה מאותו טור: "חלק גדול מהגברים שנכנסים למערכת יחסים מוותרים עם השנים על הנוכחות הגברית שלהם ומפסיקים לעמוד על שלהם."
קראתי ומרטתי את שיערותיי (לא את אלה שנהוג למרוט). כיצד ניתן לראות את הקשר הזוגי באופן כל כך חד צדדי? הרי מי שפוגש זוגות, כמוני, תמיד ישמע ששני הצדדים מרגישים שהם מוותרים על עצמם. וזה כמובן נכון. כדי לחיות יחד נדרשים הרבה ויתורים - מכל הצדדים. אז ברצוני להציע הסתכלות אחרת על הסוגיה של המונדיאל ובכלל, על החשיבות של הדבר המיושן הזה שנקרא כבוד הדדי.
מאין צצה בכל ארבע שנים מלחמת המינים המלאכותית שמתלקחת סביב טורניר הכדורגל העולמי? יועצי הגבריות נחלצים להסית את הגבר להתלהמות במסווה של גבריות, ויועצי הנשים מסיתים את הנשים לנצל את ההזדמנות ולחלוב טובות הנאה ותגמולים תמורת "הרשות" לראות את משחקי המונדיאל.
ניתן לראות את המונדיאל כמשל, משל חשוב, שמהווה תזכורת לכך שגם בזוגיות האוהבת והקרובה ביותר, גם אחרי שנה וגם אחרי 20 שנה, מדובר בשני אנשים שונים. גם אם הם מאותו מיגדר, הם עדיין אנשים שונים. אחת המחלות הממאירות והכואבות שאני פוגשת יום יום היא הנטייה לראות את הקשר הזוגי בתור מלחמה, או במקרה הפחות גרוע - בורסה של עסקאות חליפין.
מנציח את המאבק במקום לחפש את המפגש
משהו קרה בחברה, בילבול עצוב מאוד, שמצייר את ההתנהלות של שני אנשים שחיים יחד וגם רוצים קצת לחוד בתור חזון בלתי אפשרי. השפה שבה נכתב הטור של שטארק מאפיינת את השיח החברתי הזה, המחרחר מלחמה ומנציח את המאבק במקום לחפש את המפגש, את השפה המשותפת וההבנה ההדדית.
למה הבחור הדמיוני מהטור של שטארק צריך להפעיל כוח כדי לראות את המשחקים האהובים עליו? מדוע צריך לשחד את בת זוגו או להתנצל? האם באמת אנחנו הנשים כאלה מגבילות, מאיימות ודורסניות? וכמה נשים אתה יכול לשמוע שמרגישות בדיוק אותו דבר, שהן מתקשות לבטא את הצרכים שלהן?
כאן נכנסת הנקודה השוויונית. בזוגיות ששואפת לשוויון, כזה שבו הגבר שותף לעשייה הבייתית, האשה שותפה לפרנסה, ושניהם חולקים חיים משותפים. חלק מהשוויון הוא הזכות השווה לחיים אישיים. וזה מופנה אליכן, נשים יקרות שמביטות בבוז על הגבר והמונדיאל שלו. אם אתן רוצות הכרה בחשיבות של הדברים שלכן, הצרכים, התחביבים, הקשרים החברתיים או סגנון הבילוי שאתן מעדיפות, תנו דוגמה אישית לסובלנות וקבלה. המונדיאל או ערב הפוקר הם מבחן חשוב ליכולת של הקשר לתת מרחב ולקיים את השונוּת שלכם.
חשוב לפתח עוד עוגנים, קשרים ועיסוקים
נקודה אחרת שהמונדיאל מציף קשורה לכך שהזוגיות הופכת להיות מקום עמוס בציפיות ודרישות. הוא והיא אמורים לספק זה לזו את כל הבידור והעניין, והתעסוקה, והריגוש. האם באמת כמה ערבים בהם הוא פחות פנוי משאירות אותך חסרת אונים? אם כן, אולי זו הבעיה. אולי לא הבנתם כמה חשוב לפתח עוד עוגנים, קשרים ועיסוקים מלבד הקשר הזוגי? האם באמת אינכם יכולים להסתדר פעם בארבע שנים עם שינוי בסדר היום? האם אין זו הזדמנות לצאת קצת בנפרד, להשלים את כל מה שדורש ערב פנוי - חברות שמזמן לא ראית, משפחה, לימודים, חדר כושר, או סתם ללכת לישון מוקדם?
ואחרון, הרהור על הנטייה לשיפוטיות והתנשאות. מפתיע כיצד זוגות יכולים להפוך את הנושא התמים ביותר לעילה להתנשא ולהוכיח את עליונותם. מיד כשבני זוג מזהים הבדל, לא יחלוף רגע והוא ייכנס למגרסה של "מי למעלה ומי למטה", "הדרך שלי טובה יותר" ,'"התחביבים שלי מתוחכמים יותר", "ההורים שלי צודקים יותר והחברים שלי מוצלחים יותר". זה יכול להיות באוכל (אני מקפידה על תזונה בריאה, הוא זולל פיתות) בהשכלה (טוב, היא לא השלימה את התואר השני...) בדברים פעוטים ובעניינים שברומו של עולם.
איזו הזדמנות נהדרת להתנשאות
והכדורגל? איזו הזדמנות נהדרת להתנשאות על ציבור אוהדי הכדורגל, שגם ככה זוכים לבוז בחברה ובתרבות.
אינני חובבת כדורגל, אבל מעולם לא הבנתי מה יש במשחק הזה שמצד אחד הוא כל כך פופולרי בעולם, מושך מיליוני צופים, ומצד שני זוכה לקיתונות של בוז וזלזול מצד הציבור המשכיל והנאור. אפילו בעולם הספורט יש היררכיה של אליטיזם - מדוע לטניס ולכדורסל יש יחסי ציבור טובים יותר? האם ריח הזיעה של הטניסאי מתוק יותר מזה של הכדורגלן? תעלומה.
אז לסיכום, המונדיאל לא יהווה בעיה, אם נשאיר את הקרב במגרש הכדורגל ולא נעביר אותו לסלון הביתי. נכון, לדבר הזה שמחליף תחנות קוראים "שלט רחוק", אבל לא חייבים לנהל מאבקי שליטה, התנשאות, מלחמת מינים ודרמה. אתם זוג, אתם מבלים את החיים ביחד, שוכבים לישון וקמים יחד, עשו לעצמכם טובה ותזכרו שאתם גם אנשים נפרדים. רק תנמיכו בבקשה את החצוצרות (אני יודעת, וו-ווזולות) מחרישות האוזניים האלה...
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל
שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
לפנייה לכתב/ת 
