למי אפלטון היה נותן להכריע בשאלת התקציב?
אפלטון חשב שיודעי האמת עדיפים על נציגי העם הבורים, שחיים במערה אינטלקטואלית, ולפיכך הוא העדיף שלטון של מומחים על פני שלטון דמוקרטי. אז במי הוא היה בוחר להכריע בנושא התקציב - פקידי האוצר או חברי הכנסת?
הקלישאה שכולנו גדלנו עליה אומרת משהו בסגנון "אין כמו דמוקרטיה", או "הדמוקרטיה היא הכי טוב שהצלחנו לעשות עד עכשיו". למה קלישאה? כי אנחנו לא יודעים אם זה נכון, אבל מה שבטוח הוא שחלק גדול מאיתנו לא בחן את השאלה הזאת לעומק. נוח לנו לחשוב שאין כמו המשטר שלנו.
זה לא מפתיע. אחד מהפילוסופים שקדמו לסוקרטס אמר פעם משהו בסגנון: "אילו פרות היו יכולות לדבר, הן היו בטוחות שאלוהים הוא פרה". ואנחנו, כמו הפרות, בטוחים שהמשטר המעולה ביותר הוא המשטר הדמוקרטי, בעיקר כי אנחנו חיים בתוכו.
אז כולנו טועים? שוב, אנחנו לא יודעים, אבל השאלה הזו לא פשוטה כמו שהיא נראית, וגם בחיים שלנו, המדיניים, אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בדילמות שקשורות לשאלה הזו.
הקשר בין שלטון צודק לשאלת האמת
הפילוסוף אפלטון לא אהב את המשטר הדמוקרטי, וזה בלשון עדינה. תפישתו היתה הרבה יותר פסימית (ויש שיאמרו ריאלית), באשר לטבע האדם. הוא לא התלהב מהפרוצדורה הזו שבנויה, בין היתר, על הכרעת הרוב ועל אינטרסים פרטיקולריים, כדרך להגעה למשטר צודק.
אפלטון, כמו רבים וטובים, חיבר בין שלטון נכון וצודק לבין שאלת האמת. הקשר בין השניים הוא בכך, שכשאדם שולט ומנתב מדינה - עליו לקבל החלטות, ונדרשת כמובן ההחלטה הנכונה. על מנת לקבל את ההחלטה הנכונה עלינו לדעת מהי האמת, כך שהטוב והאמיתי קשורים זה לזה.
בימינו מקובלת מאוד התפישה לפיה "כל אחד והאמת שלו", או "כל אחד ומה שנכון בעיניו". אפלטון לא חיבב את הגישה הזו. למעשה, הוא כלל לא קיבל אותה. הוא החזיק בתפישה של אמת אחת אובייקטיבית, והוא חשב שהמנהיג צריך להיות זה שמכיר אותה.
על מערה, צללים, ואדם אחד שיודע
אחד מהמשלים הידועים ביותר של אפלטון הוא משל המערה. מאחר שאנחנו לא בשעור פילוסופיה, אנחנו נקצר, נדלג, ונשפץ. בקיצור, להלן גרסת קומיקס קצרה למשל.
ובכן, יושבים בני אדם בתוך מערה. הם כבולים בשלשלאות, מקובעים זה לזה ולריצפה. כל שהם יכולים לראות רק את הקיר. הם לא זזים, ואפילו לשירותים הם לא הולכים. עבורם, קיר המערה בלבד הוא העולם כולו.
בינתיים, בחוץ מסתובבים כל מני יצורים, למשל כלבים וחתולים (אם אתם מכירים את המשל אתם רואים שאנחנו מוסיפים, מדגימים ומקשטים). אנשי המערה רואים רק את הצלליות שלהם על קיר המערה. הם לא ראו חתול אמיתי מימיהם ועבורם - בעלי חיים נראים כצלליות בלבד.
כך זה נמשך ונמשך, עד שיום אחד, אחד מהאנשים מצליח להשתחרר. אולי בגלל שהכבלים החלידו ואולי בזכות נחישות וסקרנות טבעית. לאחר שהוא מתמודד עם התכווצויות השרירים הוא מצליח לזחול החוצה, ואז הוא נתקל באור השמש, כזה שהוא לא ראה לפני כן מעולם. הוא מתעלף.
כשהוא סוף כל סוף מתאושש, הוא רואה כל מיני דברים מוזרים, למשל דברים שנשמעים כמו כלב וחתול, אבל הם לא שחורים ולא נמצאים על קיר המערה. בנוסף לכך, הם תלת מימדיים. "מה זה?", הוא שואל את עצמו.
לבסוף מלמדים אותו שאלה חתולים וכלבים אמיתיים, ושמה שהיה במערה הוא רק נגזרת משנית שלהם: צללית חיוורת של דברים אמיתיים. עכשיו הוא מבין מה קורה באמת. יותר מזה - הוא גם מבין עד כמה מוגבלים בני האדם במערה.
הוא נכנס בחזרה למערה ורוצה לשחרר את חבריו כדי לקחת אותם לעבר עולם השמש, אבל להם זה לא מתאים. הם חושבים שהוא מטורף ואולי אפילו להרוג אותו.
חיים במערה אינטלקטואלית
יש כאן נמשל שלם וחשוב, בנושא שנקרא אונטולוגיה - תורת ההוויה והיש, אבל זה לא מה שמעסיק אותנו כרגע. מה שחשוב לנו כאן, זו התפישה של המנהיג שראה את האור ולמד את האמת מכיוון שהוא יצא החוצה, ראה את אור השמש וגילה את המקור לצללים.
כעת, בעזרת האמת, הוא רוצה לפזר את הצללים - את אותן אמונות לא מבוססות של חבריו, שעדיין שרויים עמוק באי הידיעה. המנהיג הזה לא מתקבל על ידי בני האדם, אבל לפי אפלטון, האיש שיודע את האמת הוא זה שצריך למשול.
בתורתו, אפלטון מחלק את האנשים לשלושה סוגים. הראשון, האנשים החכמים, הפילוסופים, שעיקר יכולותיהן הן שיכליות. השני כולל את אלה שניחנו באומץ - החיילים והשומרים. לסוג השלישי משתייכים בני האדם הרגילים, שמנוהלים על ידי תשוקות ורצונות, ולא מצטיינים במיוחד בשום תכונה מתכונות המעמדות העליונים.
אפלטון סבור שהשליטים חייבים להיות החכמים - הפילוסופים. הם צריכים לחיות בתנאי קומוניזם קשה ולא רשאים לקיים אפילו משפחות, כדי שלא יעדיפו את טובתם או את טובת בני משפחותיהם על טובת הציבור שעליו הם צריכים לשלוט. לדעתו, אנשים אלה צריכים לנהל את הכל.
כלומר, אפלטון מעדיף צורת שלטון מריטוקרטי - שלטון של מומחים, על פני שלטון דמוקרטי. הוא חושב שיודעי האמת עדיפים על מייצגי העם הבורים, שחיים במערה אינטלקטואלית.
אז מי צריך להכריע בשאלות התקציב?
אז איך כל זה רלבנטי לימינו? ובכן, נזכיר את מאבק האיתנים המתנהל כל שנה, ובעצם, כל השנה, בין המומחים של ימינו, מומחי הכלכלה, הלא הם אנשי האוצר, לבין הנציגים של העם במערכת הדמוקרטית, הלא הם חברי הכנסת. נשאלת השאלה, מי צריך להכריע באשר לשאלות של התקציב, התווית הדרך והקצאת משאבים - נציגי העם או המומחים?
הביטו למשל בספרו המרתק של יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה באוצר. בספרו "כלכלה פוליטית", הוא מספר על תחושת השליחות של פקידי האוצר, מבוגרים כצעירים, שעומדים בפרץ ומצליחים לאגף, תוך שימוש במניפולציות, את חברי הכנסת הבורים, שמסכנים את המדינה. לפי גבאי, יש באוצר אנשים שמאמינים בכל ליבם שמה שהם עושים הוא נכון ומקצועי, והם לא יתנו לאנשים לא מקצועיים להתערב בעניינים שלהם.
ומה עם חברי הכנסת? הם אמורים לייצג את קהל המצביעים שלהם, ובמשחק הפוליטי של לחצים ולחצי נגד, הם צריכים לייצג את האינטרסים של קבוצות באוכלוסיה שבחרו בהם. אבל האם הם באמת מבינים בכלכלה? הרי הבנת המערכת המקרו-כלכלית אינה דבר פשוט כל כך, ורבים מחברי הכנסת חסרים כל השכלה כלכלית.
נכון, חברי הכנסת אמנם עוברים קורסים מזורזים בקשר לתקציב המדינה, אבל האם זה מספיק? ומצד שני, מי קבע שדווקא פקידי האוצר הם אלה שנושאים את האמת בתוך תיקי העור שלהם? ומי בכלל קובע מיהו הפילוסוף האמיתי - האיש שבאמת יודע?
אך מעבר לזה, האם כלכלה עוסקת בכלל בשאלות מקצועיות, או שזהו תחום שמתבסס על אידיאולוגיות חברתיות נסתרות? ובמילים אחרות, האם ניהול כלכלי, כמו ניהול רפואי, מצריך רופאים מומחים, או שיש כאן צורך באנשים שיקבעו כיוונים של הקצאות חברתיות על פי סולם ערכים חברתי? נקודה למחשבה.
הכותב הוא מרצה לפילוסופיה של הכלכלה במסלול האקדמי – המכללה למינהל, וחוקר בתחום הכסף. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון גלובליים, והתנהלות משברית בשוק הפיננסים", יראה אור בהוצאת רסלינג באוגוסט 2010
לפנייה לכתב/ת 
