"מאחלת לך שיום אחד תהיה לך בת כמוך"
היא יודעת שהסערה עומדת להגיע, מבינה שממש בקרוב יהיה כאן צונאמי - אבל המתבגרת שלה, למרות הכל, לא מראה שום סימני מרד. סיגל קפלן חיה על זמן שאול ותוהה מה יותר מפחיד - גיל ההתבגרות או הפחד מפניו?
"אני אוהבת אותך", אמרתי לה.
"גם אני אוהבת אותך", היא ענתה. נרגעתי.
לא, זה לא מובן מאליו. כל מי שמחזיקה במתבגרת תוכל להעיד שבאיזה מקום אנחנו הולכות על קצות האצבעות, מחכות לרגע שבו ההורמונים יגעשו ויגרמו למפץ הגדול.
גיל התבגרות הוא גיל בו אני זוכרת את עצמי. גיל שבו היה שלט 'אין כניסה' חצוב באבן על דלת החדר וכל דבר שנראה כמו הורים, מרגיש כמו הורים ויש לו אינטונאציה של הורים לא התקבל בו. במשך היום, שכנתי במאורה והגנתי על הטריטוריה. כמו חיה שורדת אמיתית המילה היחידה שגרמה לי לצאת מהמאורה ולתקשר עם אנשים מבוגרים ממני הייתה "אוכל".
רוב היום נהמתי על הסביבה הקרובה ואם היה צריך גורם הרתעה נוסף, גייסתי את מיתרי הקול שלי להגנתי. "היא ילדה נורא קשה", שמעתי את אמא שלי לוחשת יום אחד לשכנה. וכבר אז ידעתי להעריך את המעמד המכובד שזכיתי לו במערך המשפחתי.
כן, אני הייתי הפרובלמטית בין השאנטית לילד הטוב. באופן אינסטנקטיבי שנאתי כל מה שההורים שלי החשיבו כמדליק, התנגדתי לכל מה שהם ראו כרעיון מוצלח ודחיתי כל ניסיון לקרבה פיזית כמו חיבוק או נשיקה.
כל מה שזעזע אותם חיבבתי באופן מיידי: חברים, בגדים, מילים. כל מה שהיה אסור היה מתוק מבחינתי: לברוח, לשקר ולהבריז מלימודים. "למה?" שאלה אותי אמא שלי יום אחד בכאב. "למה את לא אוהבת אותי?"
נאלמתי. מתבגרים לא מסגירים רגשות. מתבגרים הם COOLIM, הורים לא. אז בימים ההם, כשהתבודדות הייתה התבודדות נטולת יומרות של צ'טים ואס.אם.אסים. התבודדתי. קראתי פעמיים ברצץ את "מאה שנים של בדידות". כשחברים התקשרו לטלפון הביתי אמא או אבא הרימו את השפורפרת מחדר אחר וכל מה שהם שמעו היה: "אגניגי חוגושגבגת שגאגמגא שגליגי מגקשיגיבגה".
בכל בית של קולגה לתהליך ההתבגרות היה נשמע רעש טריקת הדלת באותה תדירות שבה היה נשמע רעש הורדת המים בשירותים.
"אני רק מאחלת לך שיום אחד תהיי אמא ותהיה לך בת כמוך", הטיחה בי אמי באחת מהסערות. נבואת הזעם שלה התגשמה.
את בתי הבכורה קיבלתי במתנה ליום הולדתי ה-30. גם דומה לי וגם מזל עקרב. מהרגע הראשון, חשבתי - הנה, אלוהים נוקם בי את נקמתה של אמי.
אמי דאגה לחזק את תחושותיי וליוותה את שנות התפתחותה במשפטים כמו: "היא בדיוק כמוך", "ככה את היית, זוכרת?" "שיוהו, אני לא מקנאה בך - מה מחכה לך". שיקשקתי.
בחודשים הראשונים לחייה הסתדרנו נהדר. הדרישות היו מינימליות: "תניקי אותי", "תאכילי אותי", "תשכיבי אותי לישון".
עם השנים הדרישות הפכו להיות יותר יומרניות: "אני רוצה יומולדת נסיכות", יותר תובעניות: "תעשי איתי שיעורים" ובשלב מתקדם יותר אף הגיעו בשלשות: "אני רוצה פלאפון טאץ', מכנסי אברקרומבי וסאמר סקול בלונדון".
גם ברגעים בהם הנדתי בשלילה לחלק מהתנאים, עדיין לא פרצה להבת ההתבגרות. או.קיי. אלוהים עובד על תזמון.
התאווה שלה לשופינג, ההערצה לג'סטין ביבר וההתנחלות מול הפייסבוק מעידים שהמתבגרת נוהגת על פי התסמינים. גם כשבקשתי ממנה להיות שותפה פעילה יותר לעבודות הבית: לשמור על האחים, לשטוף כלים, לתלות כביסה ועוד מיני פעולות מרתקות, היא נאנחת בחוסר שביעות רצון, אבל עושה.
הגבלתי את שעת החזרה – היא חוזרת בזמן. הטלתי וטו על רכישת מותג לטובת תחליף אנונימי - היא נעתרת. ביקשתי לקצר שיחות ו... ישמור השם, היא מסיימת. אלוהים היקר, איפה טעיתי, מה עשיתי לא טוב?
החלטתי לקרוא לה לשיחה. אולי יש בעיה עם המערכת העיצבית של המרד, אולי היא לא מבינה מה מצופה ממנה בשלב הזה של חייה?
"מתוקה שלי, במחקר הזה שקראתי כתוב שאת אמורה לחוות עכשיו שינויים רבים, ההורמונים שמן הסתם כבר פקדו את חייך לפני לא מעט זמן, אמורים לגרום לך לשינויים במצבי הרוח, סערה פנימית, בלאגן בחדר (טוב, זה יש לך) חשיבה לא זהירה וצורך להגדיר את עצמך בנפרד. תביני ילדה שלי, הדברים האלה חייבים להופיע, אחרת, יקירתי, לא תתרחש התבגרות", שיננתי לעצמי בלב את הספיץ'.
"מה, אמא?" היא תלתה בי עיניים שואלות. בהיתי לרגע בעיניה ואמרתי "אני אוהבת אותך".
"סבבא", היא ענתה בהיסח הדעת, סובבה את גבה ואמרה "גם אני אותך".
"חכי, חכי. היא עוד תעשה לך בית ספר", ממשיכה אמי לרפד את חוסר הביטחון שלי בכל פעם שהיא מגלה שהמתבגרת טרם מאתגרת.
אבל מתי, לעזאזל? מתי? הרי ההמתנה, יותר מהכל, ההמתנה מציפה אותי בחרדה. ההמתנה המשולה לשהייה על אי בודד בלב ים, רגע אחרי רעידת אדמה, רגע לפני הצונאמי.
לפנייה לכתב/ת 
