מוזמנים לבראנץ' חתונה, אפשר להגיע בכפכפים

לפעמים נראה לי שאם רק היינו מחכים עוד קצת, זה לא היה קורה. רק עוד קצת, אני חושבת, והיינו סופגים רק את המקדמה לאולם האירועים. עוד קצת, זה מה שהיינו צריכים כדי לעצור בזמן, לפני שליחת ההזמנות ולפני שהעמידה מול החופה היתה כבר שם, מול מאות זוגות עיניים לחות מהתרגשות.

הרי את מגוחכת לי בטבעת זו

אולי היה קל יותר להיסחף אחר הפנטזיה, לחשוב על האירוע המושלם שיצליח לכסות ולטייח ביופיו את מה שכבר חדל ואיננו - אנחנו. היתה לנו רשימת מטלות ואנחנו פעלנו כצוות לעניין וסימנו "וי" על כל סידור פרחים ועל כל איש מקצוע שהצלחנו לחלץ מתוך הרשימות האינסופיות באתרי המתחתנים. הפנטזיה שיצרנו יחד קרמה עור וגידים. המופע המהודר שבו אנחנו השחקנים הראשיים הצליח להפיח עוד קצת חיים ברגשות הדהויים.

זה הכי כיף בעולם ללכת ולבחור טבעות נישואים, גם לתכנן עם הדיג'יי את השיר שאיתו ניכנס לחופה. זה עוד יותר נחמד לחפש שמלת כלה, לדמיין את עצמנו לבושים בבגדים החגיגיים האלה רוקדים את הסלואו שלנו. הכי לא כיף זה לחשוב על איך אנחנו חיים זה ליד זה, במקום זה עם זה, בשנה האחרונה של הקשר. לא כיף לחשוב על הריבים ועל הבכי, על האשמות ועל תירוצים ששברו לי את הלב. אז הכי טוב להמשיך לפנטז, להרכיב את משקפי המציאות המדומה ולחשוב שיהיה רק טוב. בסוף אנחנו יוצאים הזוג המגוחך הזה שהתחתן אחרי חמש שנים יחד ואחרי חצי שנה התגרש – עוד אגדה אורבנית.

אחרי כמה שנים מהיום שבו שמעתי את המילה "מגורשת" שלוש פעמים, אני וא', החבר החדש שלי, יצאנו לנופש. כשא' הוציא את הקופסה עם הטבעת התרגשתי, אבל יחד עם ההתרגשות צפה לה מידי פעם גם תחושת האידיוטיות – איך אני מרשה לעצמי להתלהב? הרי בסרט הזה כבר הייתי. מצד אחד רוצה לשמוח, מצד שני קצת מודאגת. איך נחגוג את חתונתנו? הערות ציניות בנוסח "יש זיכוי על הצ'ק?" הדהדו בראשי, והקושי בלארגן חתונה נוספת הטיל את צילו, באופן בלתי נמנע, על השמחה. אני רוצה לצעוד אל העתיד, ואני יודעת הפעם בלב שלם שהעתיד הזה טוב לי, טוב לנו. אבל מהרצון אל הביצוע, הדרך ארוכה.

"בוטיק", מילה נרדפת ל"הרבה כסף"

בהתחלה ניסינו. היינו בכל מקום שהכריז על עצמו כמתאים לאירועים קטנים ("בוטיק", מילה נרדפת ל"הרבה כסף"). הרי אין סיכוי שאזמין את האחים של סבא וסבתא ז"ל, וגם לא בני דודים של אמא ואבא שלא עודכנו בכלל בפיתולי העלילה ושממשיכים לשאול לשלום "בעלי" באירועים המשפחתיים. בסך הכל רצינו אירוע קטן ונחמד, ולא איזה ארוחת ערב במסעדת בר מצוות, משהו נעים שיסמל את המעבר אל חיינו החדשים כבעל ואשה. אבל מסתבר שבארצנו הקטנטונת אין באמת "משהו אחר". כדי להימנע מציקצוקי לשון וגלגולי עיניים, כולם בסוף עושים את אותו האירוע, השטנץ הישראלי. גם אנחנו רצינו את השטנץ הזה, באמת שרצינו, בלי התנשאות "אחרת" או "מיוחדת". אבל מאולם לאולם ומבוטיק לבוטיק, התחלנו להבין שפנטזיית החתונות פוסחת עלינו, ובעצם אפשר גם בלי.  

אין דבר שגורם לי להרגיש יותר גרושה ויותר בת 30 פלוס מחתונה מגונדרת. עזבו אותנו מ-200 איש בצֵל, מתיבת הצ'קים שכל אחד ממלא ואיש לא מעז לדון בה. עזבו אותנו מסלואו סוחט דמעות ומשמלת הכלה של חנה'לה. לא רוצים רגיל, רוצים אנחנו. לא רוצים לשלוח הזמנות ולא לוודא הגעה, לא להזמין את רבקה השכנה ולא את החברים של אבא מהעבודה.

אין פנטזיה, כי פנטזיות דועכות עם אחרון האורחים. רוצים לחגוג את אהבתנו ואת המשמעות של האירוע הזה: אני לו, והוא לי. אל תבטלו את הנופש בגללנו ואל תגיעו מחו"ל במיוחד, כי לא אכפת לנו. דבר אחד אנחנו כן רוצים: עוגה גדולה וצבעונית, לחלק לכולכם בפרוסות עבות ונדיבות. שיהיה מתוק בפה, ולא פחות חשוב, מתוק בלב.

• אינדקס ספקים, מאמרים וטורים אישיים על חתונה